הלוקשים של משרד האוצר

לפיד עשה טעות חמורה כשהסכים להקמת ועדה ציבורית לבחינת תקציב הביטחון. כפי שהוכח אין-ספור פעמים בעבר, כולל במקרה של ועדת ברודט (שהמליצה על הגדלה משמעותית של תקציב הביטחון) אסור היה לאוצר להסכים לוועדה ציבורית כי ברור מראש שוועדה שכזו תמליץ להגדיל את תקציב הביטחון". כך זעמו השבוע בכירים במשרד האוצר, שצוטטו בעיתונות.

אתם הבנתם את זה? במשך ימים ארוכים ניהלו בכירי משרד האוצר קמפיין אגרסיבי, כשהמכנה המשותף שלו אחד: תקציב הביטחון מנופח ובזבזני, מלא בורות של שומנים, איפה שתשימו את היד אפשר לקצץ בלי שתרגישו. והנה, רגע אחרי שהתקציב אושר ונחתם, מודים אותם בכירים: ברור שוועדה ציבורית תמליץ להגדיל את תקציב הביטחון. ברור, לא סתם.

אבל הציטוטים המדהימים האלה נותרו על אותו נייר עיתון, לא הופיעו בתוכניות הבוקר ולא עניינו כבר איש. אז מה אם יום אחרי יום התנהל מסע הכפשה והסתה נגד משרתי הקבע. אז מה אם בשלב מסוים הציעו באוצר, גם באמצעות העיתון, לקחת לקציני צה"ל רבי-סרנים ולסגני-אלופים את הרכבים הצמודים. התקשורת מקבלת את ההתנהלות הזו כריטואל שנתי, כמעט לגיטימי, כיפופי-ידיים בין משרד האוצר למערכת הביטחון, אלה ואלה זורקים מספר, וראש המשלה חותך באמצע.

ומה לגבי האמת? מה גורם למערכת הביטחון לנקוב במספר 4.5 מיליארד שקל, ולמשרד האוצר לנקוב במספר אחר לגמרי? מי צודק? הרי אם מדובר במערכת כל-כך לא יעילה, מדוע לא לקצץ לה 10 מיליארד שקל?

מי שמעוניין בגילוי האמת, ודאי יבקש למנות את הוועדה המקצועית ביותר, ולחכות בשקיקה למסקנותיה. אבל במשרד האוצר לא אוהבים ועדות. בטח לא ועדות שצפויות לקבוע דבר והיפוכו מהמסר המרכזי שהם מבקשים להעביר זה תקופה ארוכה. איך נימקו באוצר את הסיבה לכך שוועדה ציבורית צפויה בוודאות להמליץ על הגדלת תקציב הביטחון? "מאחר שוועדה זו תידרש רק לתקציב הביטחון, בעוד הממשלה והקבינט דנים בתקציב הביטחון תוך ראייה כוללת של צורכי המדינה".

בנימוק הזה יש משום היגיון על פניו: אי אפשר לקבוע תקציב של גוף אחד, במנותק מיתר הגופים. הרי גם לחינוך צריך יותר, גם לבריאות ובוודאי לרווחה. אבל למה לעזאזל לא אמרתם את זה בצורה הפשוטה והברורה הזו מלכתחילה? למה לצאת בקמפיין מכוער נגד אנשי הקבע, כאילו היו אלה אויבי החברה הישראלית?

העובדה שיש צורך ב"ראייה כוללת של צורכי המדינה", לא אומרת שצריך לפסול את השימוש בוועדות ציבוריות. אחרת, השיח הציבורי ייוותר מופקר לטובת הקמפיינים של משרד האוצר, מערכת הביטחון וכל מערכת אחרת. הקמת ועדה לא מחייבת אימוץ מלא (או אפילו חלקי) של מסקנותיה והמלצותיה, אבל הן יכולות להוות בסיס אמין לדיון - בין אם זה תקציבי ובין אם זה דיון ציבורי.

החילות ה"ירוקים" נאלצים להתנהל בסגפנות

בדיקה אמיתית ומעמיקה של תקציב הביטחון, למשל, הייתה מגלה את הפערים האדירים בתוך המערכת - כיצד החילות ה"ירוקים" נאלצים להתנהל בסגפנות, החל מהמטבח ועד ציוד לחימה בסיסי (למשל, אין כסף לזריקת רימון חי אחד על-ידי כל לוחם שמשתתף בתרגיל חטיבתי); ומנגד, כיצד מתנהלים ברווחה בחילות האוויר והמודיעין. בדיקה כזו הייתה עשויה לגלות שהבעיה המרכזית בתקציב הביטחון היא אופן החלוקה והניצול שלו ולא הסכום הכולל.

שתי ועדות ציבוריות חשובות פועלות בימים אלה: "ועדת גרמן" לבחינת חיזוק הרפואה הציבורית, ו"ועדת אלאלוף" לצמצום ממדי העוני בישראל. בנוגע למערכת הבריאות, על אף המחלוקות בין הגורמים השונים שמרכיבים את הוועדה ו/או אלה שהציגו בפניה את עמדותיהם, בין היתר בנושא החזרת השר"פ (שירותי-רפואה-פרטיים) לבתי-החולים הממשלתיים, קיימת הסכמה אחת מקיר לקיר: מערכת הבריאות זקוקה לתוספת תקציבית, בעלות של כ-2 מיליארד שקל בשנה.

בעניין ממדי העוני, זה כבר הרבה יותר מעורפל, ונראה שבמשרד האוצר פחות חוששים מהוועדה הזו, ולכן שלחו אליה נציג זוטר יותר.

השורה התחתונה היא שלוועדות כאלה יש חשיבות רבה הן בנוגע לתחומים שהן בודקות, והן לאופייה של הדמוקרטיה הישראלית - ממש כך. האלטרנטיבה היא אותו שלטון ריכוזי של משרד האוצר, שרק לאחר מעשה מוכן להודות בבלוף שלו עצמו, בלוקשים שמכר לכולנו.