זיכוי ליברמן: מכה לפרקליטות

1. 3 שופטים זיכו אתמול (ד') את אביגדור ליברמן. זה מה שקורה כאשר ראשי שלטון החוק פועלים מתוך צורך אישי "לשמור פנים". להחזיק את האגו בכוח עם קביים. מי שרצו לתפוס את ליברמן בגדולה, בתיק הגדול וכשלו, ארגנו לעצמם "פרס ניחומים" בקטנה - מצאו את עצמם גם אוכלים דגים סרוחים וגם מגורשים מהעיר.

וזאת התוצאה: פרקליט המדינה משה לדור יסיים את התפקיד בעוד חודש בבושה עם המונח המסכם כישלון, כשמעטים בלבד משתוקקים לשבת בכיסא הרעוע. והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, שסוגר 3 שנים בתפקיד, יחזיק אולי עד סוף הקדנציה, כי אף אחד - לא השרה ציפי לבני ולא ראש הממשלה בנימין נתניהו - לא יעז להעבירו מתפקידו. אם וינשטיין לא ילמד את הלקח ולא יוביל את המהפכה במשרד המשפטים, גם הוא עלול לסיים במצב של שפל חסר תקדים.

2. ליקוי מוחלט ומלא. זה מה שקורה כאשר אלה שהדביקו לעצמם את הכינוי שלטון החוק מתכסים באובססיה, ואיש מתוכם לא קם ואומר המלך הוא עירום. חקירת ליברמן נמשכת הרבה שנים, ולא משנה כרגע אם זה 17 שנה כדבריו או 8-9 כדבריהם. בשני המקרים זה הרבה יותר מדי.

בכל השנים האלה יש יותר סיפורים מראיות שגורות. יותר הרפתקאות עלומות ברחבי הגלובוס והרבה פחות "בטון יצוק". אולי ליברמן הרבה יותר חכם ומתוחכם מהם וסוגר אותם בכל הפינות. אולי הוא לגמרי נקי. איש שפועל בדרכים שונות ומשונות, אך עם זאת חוקיות. אולי זו רדיפה פוליטית, אולי רדיפת כוח או היטפלות למי שהקיף עצמו בכמה אנשים מפוקפקים (למשל, המיליארדר מרטין שלאף).

3. תיק הלבנת ההון בסניף ירקון תל-אביב של בנק הפועלים נפל בגדול. זיכוי אחרי שנים רבות של חקירה, משפטים ושבר אישי ללא מעט פקידים.

תיק דרמטי נגד עורך דין יעקב וינרוט, בפרשת שוקי ויטה - זוכה.

תיק דגל של מנכ"ל פסגות לשעבר, רועי ורמוס, נגמר אחרי 3 שנים בעסקה שיש בה עליבות ומבוכה גדולה לפרקליטות.

תיק אהוד אולמרט - בפרשות טלנסקי (זכאי), ראשונטורס (זכאי), מרכז ההשקעות (אשם) - נגמר בקול ענות חלושה. "עובדה, הוא נמצא אשם", הם אומרים בפרקליטות, אלא שההדגשים של הפרקליטות היו על תיקי טלנסקי וראשונטורס; תיק מרכז ההשקעות נחשף עוד בימים שאולמרט היה שר התמ"ת, ויכלו להגיש אותו שנים קודם. הפעם, זה היה כנראה סרח-עודף לביטוח התיק, ואין מה להתגאות בזה. התיק הזה עומד עכשיו להכרעת בית המשפט העליון. אפשר שהתשובה תכריע את עתידה של הפרקליטות.

אם אולמרט ייצא זכאי נקי וצח בתיק, אז הפרקליטות, אם נגדיל לומר, צריכה להיבנות מחדש, שכן בשלב מסוים כל מערכת אמורה לומר לעצמה: "זהו, לא הצלחנו, ולא חשוב למה". בפרשת ליברמן זה אמנם קרה, כאשר הוחלט לא להגיש כתב אישום בתיק הגדול, אבל זה קרה רק אחרי שליברמן הפך למלך הנרדפים ולאביר הצדק, והוא בכלל לא התכוון להיות כזה.

4. וינשטיין ולדור הם הסימנים החיצוניים של הכישלון, שאולי נובע מריקבון במערכת השמירה על החוק לאורכה ולרוחבה. יש אומרים: הפרקליטות נוקטת קו אגרסיבי לשמירה על הצדק והיושרה, אבל השופטים הם החלשים. הם החוששים והם נעים עם רוח התקופה.

אגב, מה זה "רוח התקופה"? כמה פוליטיקאים שמחלצים את החברים שלהם, או אולי הציבור הרחב של זה שהולך לקלפי, שדווקא כן רוצה לראות אשמים?

יש אומרים, כמובן מלב המערכת, "העובדה שיש זיכוי בסוף לא אומרת שההחלטה להגיש כתב אישום הייתה שגויה". נכון, בהחלט נכון. אבל להגיש כתב אישום אחרי שנים ארוכות של חקירה, הרבה רעש, פרקליטים מתרוצצים עם תיקים גדושים ביד, ראיונות וחשיפות אינספור, והכרזות שהינה הניצחון בידינו, ואז כשבא זיכוי - זו בעיה.

ויש שמוצאים אשמים אחרים: "כשהפרקליטות לא מגישה כתבי אישום, אתם אומרים שזו תבוסתנות, וכשכן מגישים, אתם טוענים ליתר אקטיביזם, משפטיזיציה ופליליזציה של החיים הציבוריים".

אין מה לעשות, זה התפקיד - לברור את המוץ מהבר, לבחור את המלחמות, וגם לדעת מתי להרים ידיים ולהיכנע - כך יכול לומר הגוף שבעצמו השתמש במניפולציות תקשורתיות כמו משרד המשפטים.

5. הבעיה הכי גדולה טמונה בדור הצעירים הגדלים בפרקליטות. תחושת הכישלון היא מדבקת ומחמירה ומשחקת לרעתם. ספק אם היועץ המשפטי הבא יבוא מהמגזר הפרטי, וכנראה יבוא מתוככי המערכת - דבר שיביא את הפרקליטות שוב למצב של חבר-מביא-חבר שמביא חבר, שמביא את הסגן של החבר.

ובאשר לפרקליט המדינה שעומד לסיים את תפקידו - רק מעטים קופצים על התפקיד הכל-כך חשוב וכל-כך קריטי הזה. דבר שאומר דורשני.