הרוחות הסוערות במשפחת המתנחלים שעיצב המחזאי מוטי לרנר עוד ב-1986, טרום האינתיפאדה הראשונה, לקראת הצגת הבכורה ב-1987, ממשיכות לסעור בשנת 2013, ואף ביתר שאת. מאז נולד אוסלו ונקבר, טבח גולדשטיין, רצח רבין, עוד אינתיפאדה, כמה מבצעים צבאיים, התנתקות, חיסולים, מנהרות, גלעד שליט, תג מחיר, קאסמים, גראדים, כיפת ברזל. מאז מדלגים כאן מזכירי מדינה אמריקאיים, משיקים עוד קמפיין שלום, ואז גם נושקים לו לשלום. מאז התנחלו המתנחלים עמוק בשלטון - כי בנט הוא אח - אבל עדיין לא בלבבות, כפי שמלין שמואל, אבי המשפחה (יונתן צ'רצ'י בביצוע טוב).
לרנר לא מותיר סימני שאלה מדוע זה לא קרה, מהשימוש בילדים כמגן אנושי אל מול חיילי צה"ל, דרך השיח הפטרוני אל מול ראש הממשלה, ועד לטרור משיחי נטול מעצורים למען מלחמת הקודש. לשיטתו, המתנחלים והג'יאהדיסטים קורצו מאותו החומר.
אפשר לקבל את תפיסת העולם שפורס לרנר, ואפשר גם שלא. אבל עוד קודם עושים זאת, צריך להעריך את המאמץ שלו לייצר תיאטרון פוליטי, להציג את השקפת עולמו ולנסות להשפיע על המקום שבו הוא חי. מעטים הם היוצרים שמעיזים, מעטים אף יותר הם התיאטראות שעושים זאת, והחסך ניכר.
אגב, את המאמץ של לרנר יש לתפוס כמקשה אחת ביחד עם "דוחקי הקץ", שהוא העלה מוקדם יותר השנה בבימויו של רוני ניניו בתיאטרון החאן. הצגה שיצאה לתחקיר בימתי קר בעקבות הרבנים שמאחורי תורת הגזע של הימין הקיצוני, הספר "תורת המלך", ושהעלתה מן האוב את הרוצח ברוך גולדשטיין. "דוחקי הקץ" אמנם נכתב זמן רב אחרי "חבלי משיח", אבל במידה רבה הוא משלים אותו - ומתאר כיצד נוצרה והוכשרה דמותו של בני (נמרוד ברגמן הטוב כרגיל), הפאנט המשיחי שרוצה גאולה אבל גורם לחורבן.
הפחדים הקמאיים
אני אמביוולנטי ביחס ל"חבלי משיח". הכוונות ראויות וגם הביצוע, בבימויו של כפיר אזולאי, מייצר את הדרמה המתבקשת. החלל אמנם מיושן ואפשר היה לגוון אותו - סלון ביתם של שמואל ועמליה בהתנחלות - אבל המשחק האיכותי והדינמי, בשילוב עם המציאות שסוערת מאליה, מצליחים לשמור על עניין. זה המקום להזכיר שזולת צ'רצ'י בתפקיד האב וברגמן בתפקיד דוחק הקץ, תפקידים ראויים לציון מגישים תום חגי כבן המוגבל נדב, אורן כהן שמקצין על הבמה בדמותו של הבן אבנר, ונעה בירון בתפקיד אשתו תרצה - קול המצפון. הווה אומר השמאלנית מתל-אביב.
ועדיין, לצד הרצון לפרגן ליצירה פוליטית, צריך לציין שתי חולשות בולטות. האחת היא שבישראל מודל 2013 עצם ההצצה לתוך בית מתנחלים אינה מהווה חידוש כמו לפני עשר, 20 ו-30 שנה. השנייה היא שהשיח חד-ערכי הרבה יותר מדי בשביל לייצר חלל לדיון אמיתי. כמו תהליך השלום גם "חבלי משיח" תקועה באותו קיבעון, שכמו יורה על אוטומט את נרטיב השמאל. היא אמנם פורטת ביעילות על הפחדים הקמאיים של "הרוב הדומם", אבל היא עושה זאת ללא תחכום יתר ותוך שימוש ניכר בכלי הדמוניזציה.
התוצאה היא שההצגה הופכת בקלות מדי להטפת מוסר צדקנית. הווה אומר, הצגה שתשכנע את המשוכנעים, אבל לא תעשה הרבה נפשות בקרב אלה שלא.
"חבלי משיח" מאת מוטי לרנר, בימוי: כפיר אזולאי, תיאטרון באר שבע
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
