מה שהיה יכול לקרות אילו התממש חזונו של יגאל ידין. ב-1976, כאשר הכריז על רצונו להיות ראש הממשלה, מנה פרופ' ידין כמה מעיקרי תוכניותיו לשינוי פניה של ישראל. אחד מהם היה ביזור (דה-צנטרליזציה) של מוסדות השלטון, והאצלת סמכויות למושלים מחוזיים. הארכיאולוג הגדול של ימי המקרא שאל בשביל המושלים את המושג *שרי פלך* (מן הרפורמות של נחמיה, לאחר שיבת בבל).
בחזון ידין עמדו להיות כנראה שרי פלך לגליל וליזרעאל, לכרמל ולשרון, לדן ולבאר שבע, מי יודע כמה. התוכנית לא התקרבה כלל לקרום עור וגידים, גם לא לאחר שידין נעשה שר-הלא-פלך בממשלת בגין הראשונה. אגב, עמוס עוז כתב אז מאמר מר כלענה נגד ידין, ותיאר את רצונו לתקן את סדרי הממשל כ"זעיר בורגנות", לא פחות.
קשה לדעת אם שרי פלך היו עוזרים לישראל, אבל מותר לנחש שהם היו משנים את סדריה הפוליטיים. ממשל מקומי, או פלכי, היה הופך קרש קפיצה אל הפוליטיקה הארצית. כמו בארה*ב, בגרמניה, בצרפת; כמו גם לאחרונה בהודו, ואולי ביפן; כמו בברזיל ובארגנטינה, קצת בניגריה (אם כי, מה משונה, לא בקנדה ובאוסטרליה הפדרליות). מושלי "פלכים" הופכים את ניסיונם המקומי קרדום לחפור בו. ה"פלכים" נקראים בדרך כלל "מדינות", לפעמים "פרובינציות" או סתם "אזורים". מושליהם נעשו נשיאים וראשי ממשלות, או לפחות היו מועמדי האופוזיציה לכהונות האלה.
רמז עבה על תוצאות החצי
בהיעדר "שרי פלך", הבחירות היחידות של אמצע קדנציה בישראל הן לעיריות. זה מעניין, אבל לא מספיק כדי לבחון לאן נושבת הרוח הארצית. מה שלא כן בארה*ב.
השבוע היו שם בחירות של רבע קדנציה, שנה אחת לאחר בחירת נשיא, שלוש שנים לפני הבחירה הבאה. בניגוד לאמצע קדנציה, כאשר נבחרים עשרות מושלים וסנאטורים וכל צירי בית הנבחרים, רבע הקדנציה כוללת רק שני מושלים. אבל הניסיון מצדיק התחשבות מיוחדת בשבשבת הרוח החלקית הזו. בעבר, תוצאות הרבע רמזו רמז עבה על תוצאות החצי, ולפעמים גם על תוצאות הגמר.
השבוע היו בחירות בווירג'יניה, המדינה הדרומית שליד וושינגטון הבירה, ובניו ג*רזי, הצפון מזרחית, סמוך לעיר ניו יורק. שתיהן מדינות בינוניות אוכלוסייה, עם קצת יותר משמונה מיליון תושבים בכל אחת. בשתיהן לא היו הפתעות: הפייבוריטים של סקרי דעת הקהל ניצחו. אבל בשתיהן, הניצחונות היו משופעים בלקחים לזירה הארצית, כפי שיוסבר להלן.
היו גם בחירות לשורה של ראשי ערים. הסנסציונית מכולן התקיימה בניו יורק. ניצח בה מועמד דמוקרטי, בפעם הראשונה זה 20 שנה; לא סתם דמוקרטי, אלא שמאלי, שמאלי מאוד.
אחת סגולה, השנייה כחולה כהה
הנה מה שקרה בבחירות למושלים: בווירג'יניה ניצח המועמד הדמוקרטי, בהפרש קטנטן, קטן בהרבה ממה שחזו הסקרים - אבל השלים בזה את השתלטות המפלגה על שלוש הכהונות רבות-הכוח ביותר במדינה, ואלה בוודאי חדשות טובות לדמוקרטים. עד זה לא כבר, רגלי וירג'יניה עמדו איתנות במחנה הרפובליקאי. בשתי הבחירות האחרונות לנשיאות היא הצביעה בעד ברק אובמה. עכשיו יש לה מושל דמוקרטי ושני סנאטורים דמוקרטיים.
בניו ג'רזי חזר ונבחר, ברוב עצום, המושל הרפובליקאי המכהן. ניו ג*רזי היא מדינה דמוקרטית לעילא ולעילא. היא הצביעה בפעם האחרונה בעד רפובליקאי, רונלד רייגן, ב-1984, אבל באותה השנה הצביעו בעד רייגן 49 מ-50 מדינות הברית. רק בחודש שעבר היא בחרה דמוקרט לסנאט בוושינגטון, ברוב גדול.
רפובליקאי המסוגל לזכות ברוב כזה במדינה "כחולה כהה" (הדמוקרטים הם "הכחולים" במפת אמריקה, הרפובליקאים "אדומים") הוא בעל פוטנציאל מבטיח, בייחוד לאחר תבוסת 2012. ואף אמנם, המנצח בניו ג'רזי הוא עכשיו טוען מרכזי לנשיאות.
התה רתח, רתח מאוד
פרשת וירג'יניה מסובכת ומורכבת. המועמד הרפובליקאי לכהונת המושל הוא אחד הכוכבים הזוהרים של הימין הרדיקלי, זה המזוהה עם תנועת "מסיבת התה". מסיבי התה עשו שמות בדמוקרטים ב-2010, והעבירו את בית הנבחרים לשליטת הרפובליקאים. אבל הם הזיקו למפלגה ב-2012, הקלו על הדמוקרטים לתאר אותם כקיצונים, קנאים וחסרי אחריות. כך ניצח אובמה בבחירות לנשיאות, כך נשמר באופן לא צפוי הרוב הדמוקרטי בסנאט.
הלקח לא נלמד בווירג'יניה. הימין הרדיקלי המליך את התובע הכללי של המפלגה, קן קוצ'ינלי, איש המתנגד לכל העלאת מס, מכחיש את השינויים באקלים העולם (והתנכל לחופש המדע באוניברסיטת וירג'יניה מן הטעם הזה), שולל את זכות האישה להפלות מלאכותיות ומתנגד לשיווי זכויות ההומוקסואלים. הוא היה צריך להיות טרף קל לטרי מקוליף, איש עסקים עשיר, עסקן רב ניסיון של המפלגה הדמוקרטית, בעל ברית קרוב של בני הזוג קלינטון.
מקוליף אמנם ניצח, אבל הפרש ניצחונו היה קטן מאוד. משקיפים מייחסים את ההפרש הזה למורת הרוח שמעוררות רפורמות הבריאות של הנשיא אובמה. שורה מביכה, אולי מבישה, של מעידות טכנולוגיות שיבשו את השקת הרפורמות בחודש שעבר. קירבת התקלה ליום ההצבעה החזירה רפובליקאים תועים הביתה, גם כאשר היו להם הסתייגויות ניכרות מקוצ'ינלי.
מה אפשר ללמוד מזה? דבר והיפוכו. עצם הניצחון מראה שגם בנסיבות כאלה, כאשר הפופולריות של הנשיא צוללת, הדמוקרטים מסוגלים לנצח במדינה "סגולה" (במפת הצבעים הפוליטית, המדינות המתנדנדות צבועות בסגול). מצד שני, רפורמות הבריאות, שעלו לדמוקרטים בשליטתם בבית הנבחרים לפני שלוש שנים, מוסיפות להיות אבן ריחיים על צווארם. יום הדין עשוי לבוא בדיוק בעוד שנה, בבחירות אמצע הקדנציה. אם בנובמבר 2014 יעבור הסנאט לידי הרפובליקאים, הנשיא אובמה יאבד כמעט כל סמכות בענייני פנים. לפחות יהיה לו פנאי להשכין שלום בין ישראלים לפלסטינים.
המורד מניו ג'רזי
המושל שחזר ונבחר בניו ג*רזי הוא כריס כריסטי, לשעבר תובע מחוזי, שהנהיג מרד לפני ארבע שנים נגד מושל דמוקרטי יהיר ומנותק. כריסטי התאים מלכתחילה לתבנית הקלישאית האמריקאית של "גדול מן החיים" (כן, ציידי קלישאות יקרים, יש קלישאות בעולמנו). הוא גדול מהם גם בגלל מזגו וסגנונו, וגם בגלל נפחו. הוא מחזיק ללא קושי בתואר הפוליטיקאי הבכיר השמן ביותר באמריקה, אם לא בעולם כולו. הדמוקרטים ניסו להכותו מתחת לחגורה לפני ארבע שנים, כאשר השוו את הפרופיל שלו עם זה של יריבו הדמוקרטי חובב אימוני הכושר. לא עזר להם.
כריסטי קיבל לידיו מדינה על סף התמוטטות פיננסית. הוא עשה סדר בתקציבה, אם כי בזמן האחרון התפתה לכמה טריקים של ניהול חשבונות, שאולי עוד ירדפו אותו. הוא גם אסר מלחמה על האיגודים המקצועיים של המורים, שהיו המחסום העיקרי לרפורמות של מערכת החינוך. באותה השעה הוא נקט עמדות ליברליות יחסית בשאלות חברתיות ובשאלות של זכויות הפרט.
הצלחותיו היחסיות בענייני תקציב ובענייני בתי ספר חיבבו אותו מיד על פעילים רפובליקאים בכל ארה"ב. שמו הועלה אפילו כמועמד אפשרי לנשיאות ב-2012, אבל זה היה מוקדם מדי בשבילו. בכלל, פוליטיקאים שוחרי הנשיאות מעדיפים שלא להתמודד נגד נשיא מכהן מן המפלגה היריבה, אלא לחכות לסיום כהונתו השנייה. ההמתנה העניקה לכריסטי את ההזדמנות לנהל את פעולות ההצלה בניו ג'רזי לאחר סופת ההוריקן סאנדי, שהכתה אותה שבועות אחדים לפני הבחירות לנשיאות.
לא כל כך מהר, כריס
איש ביצוע, מנהל טוב, שאינו נבהל מפני קבוצות כוח ומפני "אינטרסים מיוחדים" - איזה אוסף מבטיח של תכונות בשביל מפלגה המנסה לחזור לבית הלבן מקץ 8 שנות גלות, בייחוד כאשר הילארי קלינטון נחשבת למועמדת של הדמוקרטים. מאחר שאי אפשר להתחרות בברק שלה, או בראשוניות ההיסטוריות של נשיותה, צריך להציב מולה איש בעל יכולת מוכחת לטלטל ממסד פוליטי מאובן.
לא כל כך מהר. המצביעים במקדימות הרפובליקאיות לא הרשו לשום מצדד של הפלות מלאכותיות לעבור את המשוכה המקדימה בדרך אל הנשיאות. הרקורד של כריסטי בשאלות חברה עשוי גם עשוי להיות לו לרועץ. "מסיבת התה" מתעניינת פחות בהפלות ויותר בפיננסים ובהגירה לא חוקית. גם שם יש לה מועמדים רדיקלים ממנו, גם אם אין להם כמעט סיכוי להיבחר. לא פעם נדמה שפרגמטיות ומתינות הוצאו אל מחוץ לחוק במפלגה, שאמריקאים מכנים "הגדולה הזקנה".
המסך עדיין לא הורם על 2016, אבל השבוע הצצנו בכמה שניות של חזרה כללית. כריס כריסטי הוא מעכשיו מועמד לכל דבר. סקרי דעת קהל יתחילו לברר מה יקרה במרוץ ההיפותטי קלינטון-כריסטי. למרבה העניין והאירוניה, סקרי יציאה של בוחרים בניו ג'רזי השבוע הראו שהם דווקא יעדיפו את קלינטון על פני כריסטי בשיעור כמעט דומה לזה שבו העדיפו את כריסטי על פני האישה הדמוקרטית שהתמודדה נגדו באופן כמעט סמלי, מי בכלל זוכר את שמה.
כריס כריסטי, משקל כבד
התובע הפדרלי מניו ג'רזי, שנבחר למושל לפני ארבע שנים, וחזר ונבחר השבוע ברוב עצום, עומד להטיל צל ארוך על התהליך הפוליטי. ניצחונו, במדינה המזוהה כ"דמוקרטית מאוד", מעמיד אותו בשורה הראשונה של הטוענים למועמדות הרפובליקנים לנשיאות ב-2016. עלייתו היא צירוף של שכל ומזל, תנאי הכרחי בשביל כל הצלחה פוליטית. הוא בן 51, והיה פעיל פוליטי מנעוריו הרכים. אבל לא כהונה נבחרת, אלא מינוי פוליטי הוא שהעניק לו הזדמנות. ב-2002 מינה אותו הנשיא בוש הבן לתובע פדרלי בניו ג'רזי. הוא אסר שם מלחמה על ענף היצוא ההוליוודי המפורסם של המדינה: פשע מאורגן. מה לכם תווית מעוררת תשומת לב יותר מאשר "האנטי-סופראנו".
לרוע מזלה, ניו ג'רזי שקעה בשנים ההן במשבר משילות, עם שערוריות אישיות ועם חשדות לשחיתות כמעט בכל פינה. מערכת החינוך שלה פירפרה, והפיננסים היו בכל רע, אף כי איל הון מוול סטריט היה המושל שלה. כאשר החליט להתמודד נגד המושל, ב-2008, נחשבו סיכוייו למבוטלים. ניו ג'רזי נוטה להעדיף דמוקרטים. עצם ניצחונו בבחירות ההן הזניק אותו בן-לילה אל רשימת הפוליטיקאים הראויים להתבוננות.
כריסטי הוא בנו של אב ממוצא אירי-סקוטי, ושל אם ממוצא סיציליאני. הוא קתולי, נשוי לעורכת דין, אב לארבעה ילדים. יש לו תואר דוקטור במשפטים והוא משמש עו"ד מאז גיל 25.
יהיו מעלותיו הפוליטיות אשר יהיו, משקלו הפיזי זכה במידה ניכרת, אולי מופרזת ולא-הוגנת, של תשומת לב. המושל הדמוקרטי שכריסטי הדיח ב-2008, התקרב מאוד לתקוף במישרים את משקלו. על-פי פרסומים בעיתונות, כריסטי שוקל כמעט 160 ק"ג, קצת פחות ממה ששקל לפני שנה, כאשר עבר ניתוח לקיצור מעיים. הוא עצמו הודה ש"זה יותר מדי", אבל הוסיף שמצב בריאותו "תקין באופן כללי".
בניו ג'רזי חוסר שלמות דווקא מועילה לפוליטיקאים. הפוליטיקה שלה מחוספסת, על אף הקירבה לכמה אוניברסיטאות מעודנות ונוכחות כמה אצילי ממון. כאשר מת ג*יימס גנדולפיני, שחקן הקולנוע שייזכר לעד כ"טוני סופראנו", ציווה המושל כריסטי להוריד את הדגלים לחצי התורן על בנייני ציבור.
כתבות
ני"ע
