אושרה הגשת ייצוגית נגד סלקום בגין הגבלת ההחזר על המכשיר

משך שנים נהגו חברות הסלולר להציע ללקוחותיהן עסקה, שבמסגרתה ירכשו מהן מכשירי טלפון סלולריים ושירותי תקשורת, תוך שלמעשה המכשירים הסלולריים יוענקו להם במתנה. הענקת המתנה הותנתה בכך שהלקוחות ימשיכו לרכוש מהחברות שירותי תקשורת למשך 3 שנים רצופות. כך, עלות הטלפון הנייד חולקה ל-36 תשלומים חודשיים שווים, ובכל חודש זכה הלקוח להחזר סכום התשלום החודשי באמצעות קיזוזו של סכום זה מן הסכום, שהיה עליו לשלם בגין השימוש בפועל בשירותי התקשורת באותו החודש. כך, ככל שהלקוח חדל לרכוש מהחברה שירותי תקשורת, לא היה עוד ממה לקזז את סכום ההחזר בגין המכשיר.

עסקה שכזו עומדת עתה במרכזה של תובענה ייצוגית, שהגשתה אושרה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי במרכז, ד"ר עופר גרוסקופף. באמצעות עו"ד אסף שילה, טוען ד"ר צבי ברק כי סלקום הגבילה, שלא כדין, את סכום ההחזר החודשי שהיא העניקה לו בגין רכישת ציוד, לכדי הסכום שהיה עליו לשלם לה בפועל עבור שירותי התקשורת. לטענתו, סלקום לא הייתה רשאית להגביל את סכום ההחזר, וככל שזה עלה על עלות שירותי התקשורת, שהוא צרך בפועל, הוא עדיין זכאי לו במלואו.

"סלקום מחזירה לך כסף"

באי-כוחה של סלקום, עו"ד ברק טל ושגיא שיף, טענו מנגד כי סך ההחזרים אינו יכול לעלות על הסכום, אותו משלם הלקוח עבור השימוש בשירותי התקשורת. לדידם, טענתו של ברק אינה תואמת את לשון ההסכמים, שנחתמו על-ידו, המחייבת כי ההחזר ייעשה כנגד תשלום עבור שימוש בשירותי התקשורת שלה. הם הוסיפו וטענו כי קבלת טענתו של ברק תוביל לאבסורד, שלפיו סלקום תשלם ללקוח עבור השימוש, שהוא עושה בשירותיה.

כפי שעשתה בנוגע למרבית לקוחותיה, גם עם ברק חתמה סלקום על מספר הסכמים. ההסכם הראשון הנו "הסכם שירותים". מכוחו התחייב ברק לשלם לסלקום בעבור שירותי התקשורת, לפחות 259 שקל לחודש, כאשר אחת ל-3 חודשים הובטחה לו הנחה בשיעור של 25% (הטבת "סלקום מחזירה לך כסף"). ההסכם השני הנו "הסכם לרכישת מכשיר". מכוחו התחייב ברק לשלם לסלקום 36 תשלומים חודשיים, בני 99 שקל כל אחד, בעבור מכשיר סלולרי. באותו הסכם התחייבה סלקום להחזיר לברק החזר מרבי בסך 99 שקל לחודש, למשך 36 חודשים, בכפוף לתנאים, בהם עמד ברק בפועל. ההסכם השלישי, עליו חתם ברק מול סלקום, היה "הסכם למכשיר לרכב". מכוחו התחייב ברק לשלם לסלקום 36 תשלומים חודשיים בני 55 שקל, עבור מכשיר סלולרי לרכב. סלקום התחייבה בו, מנגד, להחזיר לו 55 שקל לחודש, למשך 36 חודשים, בכפוף לתנאים, שהוא מילא בפועל. ההסכם הרביעי היה "הסכם הטבת טרייד-אין". מכוחו התחייבה סלקום לשלם לברק החזר מרבי בסך 125 שקל לחודש, במשך 36 חודשים, וזאת בגין שירותי תקשורת.

למראית עין, הובאה בפני גרוסקופף מחלוקת חשבונאית פשוטה. ברק טען כי עליו לשלם לסלקום, מדי חודש, את התמורה, עליה התחייב מכוח שלושת ההסכמים הראשונים, וזאת בניכוי ההחזרים, להם הוא זכאי מכוח שלושת ההסכמים האחרונים. חשבון פשוט שערך העלה כי הסכום החודשי שעליו לשלם כתוצאה מכך, עמד על 135 שקל (ואחת ל-3 חודשים על כ-69 שקל). סלקום ערכה את אותו החשבון ממש. לטענתה, על המבקש לשלם לה, מדי חודש, את התמורה אותה התחייב לשלם מכוח שלושת ההסכמים הראשונים, וזאת בניכוי ההחזרים, להם הוא זכאי מכוח שלושת ההסכמים האחרונים, ובלבד שלא יעלו על הסכום, ששולם עבור שירותי התקשורת. כתוצאה מכך, לפי סלקום, על ברק היה לשלם לה 154 שקל לחודש.

ההפרש בין הסכומים האמורים נבע, למעשה, מפער בין שתי גישות: גישתו של ברק, שלפיה ההחזרים להם הוא זכאי הם החזרים בגין ציוד, ולפיכך היקפם קבוע ונגזר מתמחור הציוד, ללא קשר להיקף צריכת שירותי התקשורת; גישתה של סלקום, שלפיה ההחזרים הם בגין צריכת שירותי תקשורת, ולא בגין רכישת הציוד, ולפיכך, גובה ההחזר המרבי מוגבל לשווי שירותי התקשורת, שהוא רכש מסלקום בחודש זה או אחר.

"ההבנה כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת, הלכה למעשה, לשאלה אם ההנחה ניתנה בגין הציוד או בגין צריכת שירותי התקשורת מאפשרת להגיע למסקנה ברורה ביחס לגורל הבקשה שלפני", קבע גרוסקופף. הוא הוסיף וקבע כי למעשה, המדובר במחלוקת בנוגע לפרשנות ההסכמים, ופנה להכריע בה.

"די בחוזים ובמסמך שהציג המבקש, על מנת ללמד כי גישתו הפרשנית לא רק שאינה בלתי מתקבלת על הדעת (כטענת סלקום), אלא תואמת, לכאורה, את החלופה בה בחרה סלקום הלכה למעשה", כך גרוסקופף. אל המסקנה, שלפיה יש בסיס מוצק לטענתו של ברק, שלפיה ההחזרים שהובטחו לו הם בגדר "הנחה בגין ציוד", ולא "הנחה בגין צריכת שירותי תקשורת", הוא הגיע על סמך לשון ההסכמים והאופן, שבו העסקה הוצגה לברק.

הוא אזכר, שהזכות לקבלת החזרים הוגדרה בשלושת ההסכמים האחרונים, אלה של רכישת הציוד, בלבד. בכך הוא מצא ולו רמז לכך, שההחזרים הם בגין ציוד ולא בגין צריכת שירותי תקשורת (סוגייה שהוסדרה דווקא בהסכם הראשון, שאינו דן כלל בעניין ההחזרים). גרוסקופף ראה חשיבות אף בכך, שסכומי ההחזרים הותאמו לשווי הציוד שנרכש, ולא נקבעו כאחוז משירותי התקשורת, שברק ירכוש מסלקום. הוא הוסיף ואזכר כי בהסכמים הנדונים לא נקבעה כל זיקה בין רכישת שירותי התקשורת לבין גובה ההחזר.

גרוסקופף קבע כי מהכתוב בהסכמים לא ניתן להעלות, בצורה חד-משמעית, פרשנות כזו או אחרת. "מעיון בחוזי סלקום עולה בבירור שהנסח לא דקדק בקוצו של יוד, וממילא אין לפרשם תחת חזקה פרשנית לפיה 'הנסח לא השחית את מילותיו לריק' - כלל היפה לספר הספרים, אך לא לחוזים אחידים מעשי ידי אדם".

חיזוק לגישתו הפרשנית של ברק מצא גרוסקופף בכך שבאף אחד משלושת ההסכמים, הקובעים זכות להחזרים, לא נכללה הוראה, המגבילה את גובה ההחזר המצטבר, לו יהיה הלקוח זכאי. "חסר זה אומר דרשני", התריס.

לא הוזכר במסמך תשלום

אף שמהחלטתו עולה נטייה ברורה להעדיף את פרשנותו של התובע הייצוגי, ראה גרוסקופף להוסיף: "גם אם לאחר כל האמור לעיל נותר ספק פרשני, הרי העובדה שהמערכת החוזית בין הצדדים מורכבת מחוזים אחידים שנוסחו על-ידי סלקום, וכי לא ניתן להסיק ממנה באופן ברור את המגבלה שסלקום מבקשת לקרוא לתוכם... צריכה, לכאורה, להכריע את הכף נגד פרשנות המגבילה את גובה ההחזרים להם זכאי הלקוח". בכך הוא עשה שימוש בחזקה, שלפיה חוזה, שניתן לפרשנויות שונות, יש לפרש לרעת מי הצד שניסח אותו, הוא "הצד החזק".

לאחר שדן בלשון ההסכמים, פנה גרוסקופף לבחון מסמך, שנערך על-ידי סוכן של סלקום, שעה שהציע את העסקה לברק. במסמך זה הוצג הסכום, שיהיה על ברק לשלם בגין שירותי התקשורת, ולא נזכר בו תשלום כלשהו בגין רכישת הציוד. גם מכך הסיק גרוסקופף כי "העסקה הוצגה למבקש כעסקה בה ניתנת לו הנחת ציוד מלאה".

"המבקש עמד בהצלחה בנטל המוטל עליו להוכיח כי לא רק שקיימת שאלה משפטית המשותפת לכלל חברי הקבוצה, אלא שגם קיימת אפשרות סבירה כי ההכרעה בסוגייה זו תהיה לטובת הקבוצה", התקרב גרוסקופף לסיום. הוא אישר את התובענה כייצוגית, וקבע כי היא תחול על כל לקוחות סלקום, שהחל מיום 13.9.04 לא זכו לזיכוי במלוא סכום ההחזרים המגיע להם, בטענה כי אלה מוגבלים לתשלום בגין שירותי התקשורת שצרכו. בינתיים הוא חייב את סלקום לשלם לבא-כוחו של ברק שכר-טרחה בסך 50 אלף שקל. (ת"צ 26140-09-11).