עבדים של השיטה

1. ביום חמישי האחרון בבלומפילד, כשחיוכים רחבים נמרחו במחצית מול איינטרכט פרנקפורט מכל עבר, היה מי שאמר שה-0-3 של מכבי ת"א יכול בקלות להפוך ל-3-3. זה קורה כאשר קבוצה נחותה יורדת למחצית ביתרון כזה גדול, עד כדי כך שכל מה שהיא רוצה לעשות זה לגמור את המשחק כאן ועכשיו. אם בקבוצה אין די שחקנים בעלי ניסיון, שהובילו ופיגרו בימי חייהם כמה וכמה פעמים, דרך המשחק שלהם תהיה פועל יוצא של חוסר ניסיונם. ואכן, מכבי ת"א שיחקה לידיים של הגרמנים, שהראו לה במשחק הזה שאפשר לכבוש צמד שערים בתוך דקות ספורות ולהפוך מגמה. אתמול (ב') מכבי לא הובילה 0-3 על מכבי פ"ת, אלא רק 0-2, והצמד שקיבלה הפעם מנע ממנה לנצח ולשמור על הפער הקטן בפסגה.

הסיבה שמכבי הצליחה לשמור על היתרון ביום חמישי היתה הכנסתו של ראדה פריצה למשחק במקום מואנס דאבור. לדאבור יש הרבה שערים בקריירה שלו, בעיקר בליגות מחוזיות עלומות שם ותהילה במסגרת מחלקת הנוער, אבל עדיין אין לו את הניסיון הדרוש. לפריצה יש ניסיון. וניסיון במשחקים כאלה מתבטא בקבלת החלטות. ביום חמישי האחרון אפשר היה לראות איך פריצה מקבל את ההחלטות הנכונות: הוא נגס בזמן באמצעות משחק פשוט על שטח קטן, וגרם לשחקני פרנקפורט לאבד את הסבלנות, מה שהוליך לכמה התקפות מתפרצות ביתרון מספרי ברור - כולל אחת של פריצה - ובסופו של דבר לפנדל שגמר את המשחק.

אתמול חטא פאולו סוזה ביוהרה. מה שלא הספיק נגד פרנקפורט, היה אמור להספיק מול קבוצה שלא יזמה כמו מכבי פ"ת, ולכן הוא הרשה לעצמו להחליף את פריצה בדאבור. הוא גם החליף את ערן זהבי הפנומנאלי בגלל פציעה ואת ברק יצחקי החליף עוד לפני כולם. כשפ"ת חזרה משום מקום ונותרה רבע שעה לסיום, למכבי היו על המגרש מחליפים כמו דאבור, טל בן חיים וריף פרץ. עם מי בדיוק אפשר לנצח משחק שהתהפך פתאום? לא היה חסר הרבה שפ"ת גם היתה מנצחת. כשמדברים בשבחי הרוטציה שמבצע סוזה, צריך תמיד לסייג. לא כל שחקן יכול לעלות מהספסל ולא כל שחקן יכול להציל משחק.

עכשיו נותר רק לחייך: מכבי, שנראית השנה מפחידה מתמיד, צמודה להפועל ב"ש ורחוקה רק 4 נקודות מהפועל חיפה שהפסידה באשדוד והובסה בבית נגד הפועל ת"א. ב-2003 הצליחה מכבי חיפה, קבוצה אימתנית שדרסה את מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות, לשמוט אליפות על זחיחות וקבלת החלטות פזיזה. במכבי ת"א מכירים את הסיפור מצוין. יש שם תיעוד על זה בהיכל התהילה של המועדון.

2. כאשר מאמני הליגה העדיפו בעשור הראשון של המילניום יתרון באחוזי האחזקה בכדור על פני יתרון בלוח התוצאות, תוך שימוש מוגזם בהנעת כדור עקרה, גיא לוזון עשה קריירה מניצול מהירות במשחק מעבר ליצירת יתרון מספרי של התקפה על הגנה. המשחק שלו נראה פרימיטיבי: לחץ אגרסיבי על הנעת הכדור של היריב, חטיפה ושליחת כדור ארוכה, תוך ויתור על תנועה במרכז השדה. צריך לזה שני חלוצים, שני שחקני כנף שנכנסים למרכז, וקישור רצחני.

תסתכלו על ההרכב של הפועל ת"א: איתי שכטר ועומר דמארי המהירים והקטלניים בהתקפה, גילי ורמוט וישראל זגורי הזריזים שמוצבים באגפים ונכנסים למרכז, ושני גרזנים כמו בריאן גרזיצ'יץ' ורועי גורדנה. דווקא בהרכב הזה מנסה הפועל ת"א להניע כדור, הלוך ושוב, מסביב, דרך האגפים. השאלה הנשאלת היא איך יתכן שמאמן כל כך אינטיליגנט כמו רן בן שמעון מנסה לשחק אלי גוטמן, במקום שבו הוא צריך להיות גיא לוזון. כל קבוצה שיודעת לצופף ולסגור נתיבי מסירה, מנטרלת דרך משחק כזו בקלות. אי אפשר להניע כדור עם שכטר, זגורי ודמארי, אולי עם ורמוט. אלה שחקנים שצריכים כדור לשטח, לא לרגל.

לא ברור איך בן שמעון, שלקח אליפות לפני שנתיים כיוון ששחקנים שמרו על עמדות המוצא שלהם גם כשקרית שמונה תקפה, במינימום מסירות, מנסה לקחת אליפות עם סגל הרבה יותר מוכשר, תוך שימוש במקסימום מסירות.

3. מכבי חיפה ניצחה. זה לא פותר עדיין את הבעיה המרכזית שמשפיעה ועוד תשפיע על מכבי חיפה בעתיד: הכישלון שלה ניהולי. הקבוצה זרקה 2.5 מיליון שקל לטוברוק על אייל גולסה והוא שם עליה פס ותיכף משאיר אותה עם השקעה שירדה לטמיון; היא פיספסה את תומר חמד שברח לספרד בלי שתראה ממנו פרנסה, והיא הצליחה אפילו לפספס קאמבק של יוסי בניון, שיותר מאשר היה תורם מקצועית (ובליגת הפח הזו, הוא היה תורם), היה תורם שיווקית ותדמיתית. מחלקת הנוער שלה מעולה, אבל בשורה התחתונה לא מייצרת לה כסף, והשבלונה הניהולית הזו - שפעם נראתה מנצחת בענק - נראית פתאום תלושה מהמציאות. לא בטוח שמנהל ספורטיבי יספיק במקרה הזה.