מה השפעתה של כוונת הנישום?

לאחרונה פורסם פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין הדר מזרחי (ע"א 836/12). בהמלצת בית המשפט נמחק ערעורו של פקיד השומה, שקבע כי יש לראות את העסקה כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. באותו מקרה, בתו של קבלן רכשה מגרש ובנתה עליו וילה בסיועו של אביה. הווילה נמכרה בסמוך לאחר סיום בנייתה ברווח ניכר. הסיוע של האב-הקבלן התבטא במימון רכישת המגרש, בבניית הווילה באמצעות החברה הקבלנית שלו ובמימון הבנייה שנעשה בחלקו מהלוואות שהתקבלו מהאב באופן אישי ובחלקו מהלוואה שהתקבלה מחברה בשליטתו ללא שניתנו בטחונות כלשהם. האב טיפל גם במכירתה של הווילה והרווח מהמכירה נותר אף הוא בידיו כפיקדון עד למועד בו תוכל הבת לרכוש נכס אחר.

פקיד השומה הוציא שומת מס הכנסה לבתו של הקבלן בגין מכירת הווילה וזאת שש וחצי שנים לאחר שמנהל מיסוי מקרקעין הוציא לה שומת פטור ממס שבח שהפכה בינתיים לסופית. פקיד השומה קבע כי נסיבות רכישת המגרש, בניית הווילה ומכירתה מעידים כי מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי החייבת במס הכנסה. משהגיע העניין לפתחו של בית המשפט המחוזי (עמ"ה 26/09) נדחתה עמדת פקיד השומה ונקבע כי אין לראות בעסקת מכירת הווילה כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. כב' השופטת מרים מזרחי ייחסה משקל רב לכוונתה של הבת להתגורר בסמוך למקום מגוריהם של הוריה, למרות שכוונה זו לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. יחד עם זאת,

בית המשפט המחוזי נמנע מלדון בשאלה, האם פקיד השומה היה מנוע מלהוציא שומת מס הכנסה שש וחצי שנים לאחר ששומת מס השבח הייתה לסופית? פקיד השומה טען שלא הייתה במקרה זה השתהות מצדו בהוצאת השומה שכן הדו"ח השנתי הוגש על ידי המערערת כארבע שנים לאחר שהפכה שומת מס השבח לסופית. כאמור, בית המשפט לא נדרש להכריע בסוגיה זו לאור קביעתו כי אין לסווג את העסקה כעסקת אקראי. בית המשפט המחוזי קבע בנוסף, כי אילו פקיד השומה היה טוען לעסקה מלאכותית, לפיה יש לראות את האב-הקבלן כמי שביצע את העסקה, ואילו הבת שימשה רק כסות בידו, ייתכן שבית המשפט היה מגיע לתוצאה שונה

בהתחשב בעיסוקו של האב. ברם, פקיד השומה לא העלה טענה של מלאכותית ושומת המס הוצאה לבת ולא לאב.

פקיד השומה הגיש לבית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון קבע, כי המבחן לסיווגה של עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי צריך להיות מבחן אובייקטיבי ולא מבחן סובייקטיבי המתבסס על כוונתו של הנישום. בנקודה זו קביעתו של בית המשפט העליון שונה בתכלית מהכרעתו של בית המשפט המחוזי שייחס משקל רב לכוונתה של הבת לעניין סיווג העסקה. לפי גישת בית המשפט העליון, כאשר נעשה שקלול של מכלול המבחנים לצורך סיווג העסקה כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי, אם לאו, אין לייחס משקל מכריע לכוונתו הסובייקטיבית של הנישום במיוחד אם כוונה זו לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. עם זאת, בסופו של דבר, בית המשפט העליון המליץ לפקיד השומה למחוק את הערעור וזאת נוכח הזמן הרב שחלף מאז הפכה שומת הפטור במס שבח לשומה סופית לבין הוצאת שומת מס הכנסה על ידי פקיד השומה ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה.