האופציה הגרעינית

בשבוע שבו נפגשו, שלא בטובתם, יום השנה ה-75 ל"ליל הבדולח" ויום השנה הראשון ל"עמוד ענן", התייצבה ישראל בצומת דרכים גורלי. אפשר שיהיה עליה להחליט אם היא רוצה לממש משהו שאמריקאים היו קוראים "האופציה הגרעינית".

לא, לא גרעינית במובן הפלוטוני המועשר. "גרעיני" הוא תואר שאמריקאים מוסיפים מפעם לפעם למהלכים פוליטיים הכרוכים בעימות שאין ממנו חזרה, משהו הטורף מעיקרו את הקלפים. בסנאט של ארצות הברית, הכינוי "אופציה גרעינית", ניתן לניסיון של מנהיג הרוב להתעלם מנורמות רבות-שנים של התנהגות פרלמנטרית, ולאכוף את רצונו.

האופציה הגרעינית הלא-פלוטונית של ישראל ראויה לאותה עמימות שניתנה לאופציה הפלוטונית. לשון אחר, היא צריכה לרחף אי שם בחלל האוויר, היא צריכה להיות רק רמז דק על פוטנציאל כמוס, שיתממש רק לאחר שיכלו כל הקצים.

עצם הידיעה על הפוטנציאל תמנע את הצורך במימושו משני טעמים מנוגדים: היעד של השימוש באופציה יצטרך להביא אותה בחשבון, כדי שלא להינזק; ומפעיל האופציה יצטרך להביא בחשבון את התוצאות הלא-הפיכות של השימוש בה, את הסבירות של מיצויה (אפשר להשתמש בה רק פעם אחת), ואת הסכנה שינבעו ממנה תוצאות לא-רצויות, אולי הרות-אסון.

כלל הברזל

האופציה הלא-פלוטונית של ישראל היא לצאת לעימות גלוי עם ממשל אמריקאי מתוך הסתמכות על ידידיה בקונגרס ועל אהדת אלמנטים חשובים של דעת הקהל בארצות הברית (לא רק יהודים, אלא גם המוני נוצרים אוונגליסטים).

כלל ברזל בדיפלומטיה הישראלית היה כמעט מאז ומעולם, שאין נקלעים למצב כזה. הרמז חזק מכל מימוש. ארוחות הערב השנתיות של אייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, הן מעמד ההיפקדות של צירי קונגרס וסנאטורים, המודיעים באמצעות נוכחותם שהם יעמדו לצד ישראל בצר לה. רשימת הנוכחות הזו נקראת בדחילו ורחימו בבית הלבן, יהיה הנשיא אשר יהיה.

הנה שתי דוגמאות בולטות של רמז על "האופציה הגרעינית":התנגדות ישראל למכירת מטוסי מעקב וביון אייוואקס לערב הסעודית, 1981 (חוכמה שלאחר מעשה מראה עד כמה מיותר היה החשש מפני חיזוק כוח ההתגוננות של הסעודים מפני איראן); והעימות עם בוש האב, 1992-1990, על ועידת מדריד (מי זוכר?) ועל ההתנחלויות.

האייוואקס נמכרו, אם כי כסף יהודי העניש אחר כך בחומרה רבה סנאטורים שהצביעו לטובת העסקה; והריב עם אבא בוש הוריד את ממשלת יצחק שמיר ביגון שאולה (האמריקאים סירבו להעניק ערובות להלוואות לשיכונם של עולי ברית המועצות, והלא-משוכנים העלו את יצחק רבין לשלטון).

שמאלני פאבלובי אופייני

ממשלת ישראל עולה עכשיו על נתיב האופציה הגרעינית הלא-פלוטונית. הצהרותיו הפומביות של ראש הממשלה בגנות ההסכם המתבשל עם איראן ומכתבו של נפתלי בנט, ביושבו כשר לענייני תפוצות, אל התפוצות, הם אקטים של יציאה מן הדעת. ממה נפשך, אני חושב שהצדק עם ראש הממשלה. מאיראן נובעת סכנה קיומית מיידית וממשית. איראן אמנם עומדת עכשיו בעיצומה של מערכת הטעיה והונאה. היא גמרה אומר להיות גרעינית. ומאחר שהיא גמרה אומר, ומאחר שקואליציה רב-לאומית לא תאסור עליה מלחמה, היא גם תהיה גרעינית.

את חרדותיה ישראל צריכה להביע. אבל הדבר האחרון בהחלט שעליה לעשות - אחרון, בחזקת פלישתים עליך, שמשון - הוא לסכן את יחסיה עם ארצות הברית. זו אמנם תהיה מתנת נתניהו לרוחאני ולחמיינאי. כאשר מזכיר המדינה של ארצות הברית מכריז "איננו עיוורים, ואינני חושב שאנחנו שוטים", הוא עושה כן בתגובה ישירה למר נתניהו, ולקראת שימוע בקונגרס, שבו עומדים ידידי ישראל לצאת להתקפה כללית נגד הממשל.

(האינטלקטואלים הפטריוטיים של אוניברסיטת בר-אילן כבר הודיעו, באנגלית, כי ג'ון קרי הוא "שמאלן פאבלובי אופייני", זאת אומרת, מישהו הפועל מכוח רפלקס של פיקת הברך באיבתו לישראל ולמפעל הציוני, וקוראים לו "להישאר בבית". אינטלקטואלים, אמרתי, אוי. http://tinyurl.com/nzb62cs)

נציגיו של אינטרס זר

מכתבו של בנט אל התפוצות הוא מעשה מזעזע של קלות דעת. לפי דיווח עיתונאי, מר בנט דחק בראשי הקהילות היהודיות בכל העולם, כולל ארצות הברית, ללחוץ על ממשלותיהן להימנע מהסכם עם איראן. הגיעו בנפשכם, שר ישראלי מסתמך במשתמע על נאמנותם של יהודים לישראל, כדי לעשות בהם שימוש, המעמיד בספק את נאמנותם לארצות שבתוכן הם יושבים. זה אינו אקט שאפשר לעשות כבדרך אגב. זו אופציה גרעינית (לא-פלוטונית).

לפני 60 שנה ויותר התייצבה משלחת יהודית אצל הנשיא דוואייט אייזנהאור, שעתה זה הושבע, כדי להפציר בו שיפתח יחסי ידידות עם ישראל. ידיד קרוב של הנשיא סיפר לימים בשמו, כי אייזנהאור פנה אל חברי המשלחת "ותהה אם הם מבקרים אצלו כאמריקאים, או כנציגיו של אינטרס זר".

זו הייתה הפעם האחרונה שיהודים שמעו משפט כזה מפי נשיא אמריקאי. הרבה מים זרמו מאז בפוטומאק, גם בירדן. ישראל חדלה להיות פילגש אמריקאית, היא כוננה יחסי ברית עם ארצות הברית, ונשק אמריקאי (שאייזנהאור סירב למכור עד שלהי נשיאותו) מילא את אסמי ישראל. משלחות יהודיות אינן זוחלות עוד על ברכיהן. לשתדלנות היהודית צמחו שרירים. היא גלויה, היא שיטתית, היא גאה - והיא לגיטימית בהחלט.

לא לגיטימי הוא הניסיון של ארץ זרה, ידידותית כאשר תהיה, להשתמש בשרירים האלה במפורש, נגד ממשלתה הנבחרת של הארץ שבתוכה יושבים היהודים. בחברה דמוקרטית אין לממשלה מונופול על הגדרת אינטרסים לאומיים. מותר לחלוק עליה. גם ליהודי אמריקה מותר להתווכח עם ממשלתם על הגדרת האינטרסים. אסור להם, לעומת זאת, לעשות כן בשם ארץ זרה.

עכשיו, שמר ליברמן חוזר וחובש את הצילינדר, מוטב לצפות שייעלמו אחרוני הניואנסים בדיפלומטיה הישראלית. היא תהיה ברוטלית, יהירה, לא אלגנטית. היא תעשה צעדי פיל בחנות חרסינה. אם ראש הממשלה הגיע למסקנה, שהוא מוכרח להשתמש באופציה הגרעינית הלא-פלוטונית, הוא חייב הסבר מפורט לאזרחי ארצו. אם ג'ון קרי מתייצב לפני הקונגרס, כדי להסביר, גם מר נתניהו צריך להתייצב בכנסת, או בנאום טלוויזיה, ולהודיע מפני מה כלו כל הקצים. כי רק אם הם כלו, מותר לו להוציא את החרסינה של יחסי ישראל-ארצות הברית מן הארון, ולהשליך אותה על הרצפה.