"רשות השידור לא ניתנת לתיקון; לא צריך לשלם את האגרה"

יפעת זמיר אינה מהססת לשבריר שנייה כשהיא נשאלת אם לאור מצבה של רשות השידור קיימת הצדקה לתשלום האגרה. "בתנאים הנוכחיים, חד-משמעית אנשים לא צריכים לשלם את האגרה", היא יורה. זמיר, מנכ"לית עמותת כ"ן - כוח נשים, אינה עוד אזרחית שקצה נפשה מתשלום האגרה. היא עיתונאית לשעבר שגם עבדה ברשות השידור במשך שנה, אולם את מצבה העגום היא מכירה באופן אינטימי מכיוון אחר. עד לפני כחודש היא הייתה אחת מחברות מליאת רשות השידור, ואז - בעקבות שורה ארוכה של מקרים שהביאו אותה לסף ייאוש - החליטה, יחד עם ארבעה מחבריה למליאה, לתלות את הכפפות ולהתפטר בצעד הפגנתי.

"חשוב לי להדגיש שאני לא קוראת למרי ציבורי", ממשיכה זמיר, "אבל המצב הוא שיש פה גוף שאנשים בעל כורחם משלמים לו אגרה בעוד שהוא בכלל לא קורה. לא רק שהוא לא קורה, אלא הוא מתנהל באופן מושחת. אני לא רוצה ליצור מצב שבו השידור הציבורי מאבד מהחשיבות שלו, אבל אוזלת היד הופכת לשותפות לפשע, על גבול הפלילי, ואמרתי לעצמי שאין לי ברירה אחרת. חברה שלי, ששמעה בזמנו שאני נכנסת למליאה, אמרה לי אז 'אין לגוף הזה תקומה'. אני זוכרת שאמרתי לה, 'תני לי לפחות תחושה טובה', אבל במתכונת הנוכחית היא צודקת. רשות השידור, כפי שהיא כיום, חד-משמעית לא ניתנת לתיקון. היום אני מסכימה איתה".

חמשת חברי המליאה שהתפטרו - ד"ר טלי איכנולד-דביר, סגנית דיקן בבית-הספר אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה; ד"ר אורי בן-גנץ, דיקן הפקולטה לחברה ולתרבות במכללה האקדמית בית ברל; השופטת בדימוס ד"ר בלהה כהנא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; רו"ח חני כהן (שלא השתתפה בראיון הזה) וזמיר - עברו דרך חתחתים ארוכה מאז שהחלו לכהן במליאת רשות השידור לפני כשנתיים וחצי. איש מהם אמנם לא חשב שהרשות - חולה אנושה שתקציבה עומד על כמיליארד שקל בשנה, שמעסיקה 1,900 עובדים, שנגועה לפי שלל עדויות מהשנים האחרונות בפוליטיזציה, בבזבזנות ובבטלנות - קרובה להבראה, אולם בשנתם הראשונה בתפקיד הם היו אופטימיים (איכנולד-דביר הייתה חברה גם במליאה הקודמת).

כל אחד מהם הגיע למליאת הרשות מרקע אחר, והם לא הכירו זה את זה, אולם כולם היו מונעים על-ידי תחושת שליחות. הם רצו להיות אלה שיוציאו לדרך את הרפורמה הגדולה בגוף הציבורי הוותיק ויעלו אותו על דרך המלך. הם לא השלו את עצמם שהמשימה תהיה קלה, אבל חשבו שבסופו של דבר ניתן יהיה ליצור כאן את הבי-בי-סי הישראלי ואלטרנטיבה אמיתית לערוצים המסחריים.

"מבחינתנו, קו פרשת המים היה באוגוסט 2012, כשהתפוצצה פרשת קרן נויבך", מתאר בן-גנץ כיצד נוצרה ההתארגנות שהביאה בסופו של דבר להתפטרות הקולקטיבית. "מהרגע הראשון היה שם משהו לא ברור, שאומר דרשני בבהילות שלו. נודע לנו על הרצון 'לאזן' את התוכנית במגיש נוסף - מנחם בן - מהתקשורת. מיום חמישי ליום ראשון מקבלים החלטה שהיא דרמטית, וזה ממש לא משנה אם אתה אוהב או לא אוהב את קרן ומסכים איתה או לא מסכים איתה. לכולם היה ברור שהחלטה כזאת אי-אפשר לקבל בתוך רגע לגבי תוכנית שרצה כבר 4 שנים. הטענה נגדה הייתה שהיא לא מאוזנת. שהיא מציגה רק צד אחד. שהיא שמאלנית ונגד הממשלה והמדיניות שלה. הרגשנו שזה מגיע מלמעלה. שיש פה משהו שהוא לגמרי לא לגופו של עניין, אלא לגמרי ניסיון לשרת את מי שלמעלה. הכי למעלה", הוא רומז ללשכת ראש הממשלה.

איכנולד-דביר: "אנחנו חושבים שזה לא נכון בכלל. שהיא לא מייצגת כל מיני דעות שמאלניות. היא מייצגת את אלה שקולם פחות נשמע, אבל זה פחות העניין. העניין הוא שאם עושים איזון בשידור, ורשות ציבורית מחויבת לזה, יש כל מיני דרכים לעשות את זה, ובטח לא לפגוע בתוכנית מצליחה. אם כבר עושים את זה, יש תהליך. באיזה ארגון יכולים לבוא ולהגיד, 'נשמעו הרבה טענות'. מה זה? אתם רוצים להראות לי את הטענות האלה?!".

"חשוב לי להדגיש שאני לא מתחברת לתכנים של קרן נויבך ולמשנה הכלכלית שלה, אבל חשבתי שזה ממש לא רלבנטי", מוסיפה כהנא. "השידור הציבורי חייב להביא את כל גוני הדעת שבחברה הישראלית. אני לא חושבת שיש מישהו שרוצה לקום בכל בוקר ולשמוע בדיוק את מה שהוא מאמין בו. לא בשביל זה יש שידור ציבורי".

עם פרסום הכוונה להצמיד לנויבך מגיש נוסף, הצליחה ד"ר כהנא להחתים יותר מ-10 חברי מליאה כדי לכנס ישיבה שלא מן המניין בנושא. את הישיבה הסוערת שבה נכחו חברי המליאה, יו"ר הרשות אמיר גילת, המנכ"ל יוני בן-מנחם, מנהל הרדיו מיקי מירו, קרן נויבך והמפיקה הראשית שלה, מתארים החמישה כ"הזויה".

"הישיבה נמשכה כ-3 שעות, ועלו בה באופן בוטה אי-דיוקים - ואני אומר את זה בלשון המעטה - של המנכ"ל ושל מנהל הרדיו", מספר בן-גנץ. "אני אתן לך דוגמה: אומר מנהל הרדיו לקרן נויבך, אני הזהרתי אותך 3 פעמים'. אומרת לו קרן, 'לא נכון, מאז שנכנסתי לרדיו פגשת אותי 3 פעמים. בפעם הראשונה לשיחת מסדרון, בפעם השנייה שאלת מה אני לומדת באוניברסיטה וסיפרת שאתה מסיים את הדוקטורט, ובשלישית הייתה לנו שיחת חתך שבה קיבלתי ציון 88 או 90'. האווירה כולה הייתה אווירה של הסתרה, של טיוח, של חוסר שיטתיות, של חפ-לפ, של חתרנות".

איכנולד-דביר: "קרן נויבך והמפיקה שלה הגיעו עם נתונים ועם עובדות. בן-מנחם ומירו הגיעו עם טענות של רכילות זולה: 'יש תלונות, יש חוסר איזון'. מה זאת אומרת? הרי אפשר למדוד חוסר איזון. הם לא הביאו נתונים ואפילו לא מסמך אחד שמרכז עובדות שמסבירות למה הם רוצים לעשות את השינוי הזה. שאלנו אותם למה הם בחרו במנחם בן דווקא, ומה החלופות. שאלנו אותם אם הם עשו פיילוט ואם יש כימיה בין המגישים. תבין, כל העניין הזה קורה אחרי שהיו כבר 4 ימי שידור. אנחנו ממש עצרנו בגופנו את השינוי בתוכנית והצלחנו להביא לזה שהיה רוב במליאה לבטל את החלטת ההנהלה להוסיף מגישי משנה שעלאק יאזנו את קרן נויבך. ממש עשינו להם אובררולינג, והם התפוצצו, אבל לא הייתה להם ברירה".

- ומה יו"ר הרשות, גילת, עושה במהלך הישיבה הזו?

"גילת ישב על הגדר, כמו שהוא לרוב עשה. ברוב הישיבות הגדולות והדרמטיות היו"ר לא נקט עמדה".

זרועו הארוכה של המנכ"ל

ארבעת החודשים הבאים היו עמוסים ודרמטיים. המליאה אישרה בהם את תוכנית הרפורמה לרשות, אך התנתה בפני היושב ראש את הסכמתה בכך שתוקם ועדה לפיקוח על המהלך. היושב ראש הציג את עצמו לבחירה כיו"ר הוועדה, אך המליאה סירבה. כהנא הציעה למליאה להעמיד בראש הגוף החדש את בן-גנץ, והוא אכן נבחר.

איכנולד-דביר: "אמרנו שאם הולכים להגיע 900 מיליון שקל לידיים של החברלעך האלה, שכבר הבנו שלנהל הם לא ממש יודעים, ושהם אמורים להחליט על פיטורים של 700 עובדים, רצינו שזה ייעשה על-פי כללי מינהל תקין, כיוון שלא סמכנו עליהם. אמרנו שנזרום עם הרפורמה, אבל לפחות שיהיה פיקוח עליה".

כהנא זוכרת דיון סוער מאוד שבמהלכו תבעו חברי המליאה לדעת מי אמור לנהל את המהלך ההיסטורי. "סירבו לענות לנו, ורק אחרי שממש לחצנו בצרחות ובצעקות, אז יצא השם המפורש - 'זליג'". זליג רבינוביץ', נציין בסוגריים, הוא צלם לשעבר שהפך עם השנים לעוזרו של מנכ"ל הרשות ושנחשב כעת לאיש החזק ברשות. "כל הדיון הזה קורה אחרי שהתפרסמו הכתבות על-אודותיו בתקשורת, ומכאן כנראה היה ההיסוס של ההנהלה לומר את שמו", אומרת כהנא.

"איכנולד-דביר: "מנכ"ל הרשות, יוני בן-מנחם, רצה למנות אותו רשמית למנהל הרפורמה, והוא קיבל על זה סירוב מנציבות שירות המדינה. אושר לו למנות אותו רק כעוזרו, כי הוא (רבינוביץ', ש' ס') הרי לא עומד בשום קריטריון לשום דבר. לאחר מכן, כשאנשי אגודת העיתונאים ראו שהוא מתעסק בענייני ניהול ולא פועל כעוזר אישי, הם פנו לבית הדין לענייני עבודה שפסק שאסור לזליג לעסוק בשום דבר שקשור לרפורמה אלא רק לשמש כעוזר אישי. עם זאת, נכתב שם שהוא ישמש כ'זרועו הארוכה' של המנכ"ל. האנקדוטה הזו חשובה כי מאז, בכל פרוטוקול שקיבלנו על ישיבה של ועדות ברשות השידור - שעסקו ברפורמה ושבהן תמיד ישב זליג והוגדר בהן מה הוא אמור לבצע בהקשר הרפורמה - תמיד נכתב מטעם המנכ"ל, 'הנחיתי את עוזרי כזרועי הארוכה'".

בן-גנץ: "ועדת הפיקוח על הרפורמה התכנסה פעמיים: בספטמבר ניסינו להבין מפי המנכ"ל למה הוא ממשיך ועושה את כל ענייני 'זרועי הארוכה' ולא קיבלנו שם תשובות. בישיבה השנייה, בדצמבר, המנכ"ל ארגן לנו היעדרות ולא הגיע. היושב ראש איחר בשעתיים בטענה שלא הודיעו לו. בפרוטוקול נכתב שנבדוק על-פי חוק מה האפשרויות שיש לנו מול המנכ"ל, ואז הגענו לישיבת מליאה שבועיים-שלושה אחר כך, והיו"ר אמיר גילת הביא הצעת החלטה למליאה לבטל את ועדת הפיקוח על הרפורמה בתואנה שבעצם לא צריך אותה, כי רוב ענייני הרפורמה הם ענייני כספים ויש כבר ועדת כספים.

"להזכירך, זה אותו איש שהציע קודם לכן את עצמו כיו"ר ועדת הפיקוח על הרפורמה. ועדת הפיקוח על הרפורמה אכן בוטלה, ושם הבנו שעשו לנו תרגיל פוליטי של שנה א'. גם התמה של היושב ראש הייתה ברורה לנו: הוא הולך על הרפורמה כמטרה שמקדשת את כל האמצעים, את כל השחיתויות, את כל הניהול הכושל - העיקר שתהיה רפורמה. ברגע הזה הבנו שאנחנו לא יכולים לשחק את המשחק הזה יותר. בעינינו, אי-אפשר לקנות את הרפורמה הזו בשקרים, בשחיתויות, במניפולציות, ברמיסת בית המשפט וכן הלאה. מאותו רגע הפכנו לקבוצה של חמישה. היו בינינו שקיבלו איומים, והי ו ניסיונות לפגוע בשמנו הטוב. היו למשל פרסומים של עמותה כלשהי על איזו פרשייה שהייתה לבלהה לפני 15 שנה, ושנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בכבודו ובעצמו נתן את חותמתו על ניקיון כפיה".

איך מדיחים את ההנהלה?

בן-גנץ חשב להתפטר מיד לאחר שהמליאה הצביעה על ביטולה של ועדת הפיקוח על הרפורמה, אך חבריו עצרו בעדו. "היינו נגד ואמרנו לו שאם נעזוב השחיתות תמשיך לחגוג. הייתה לנו תחושת אחריות, וגם פניות נואשות של גורמים ברשות השידור. אמרנו שננסה להציל את הדבר הזה, והייתה לנו גם תקווה שיהיה שר שאכפת לו ושרוצה לעשות רפורמה אמיתית", אומרת איכנולד-דביר. "הרגשתי שנבחרנו כאנשי ציבור כדי לשמור על ההנהלה, ושאין לנו הפריבילגיה לעזוב", מסכמת כהנא את תחושותיה באותה תקופה.

הימים היו ימי הבחירות, והחמישה החליטו להמתין לתוצאותיהן ולראות אם הפעם ימונה שר אחראי לרשות השידור (בקדנציה הקודמת החזיק בתפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו). לאחר ששר התקשורת החדש גלעד ארדן קיבל לידיו את האחריות, החליטו החמישה לפנות אליו אישית.

"במהלך כל התקופה הזו קיבלנו עוד דוחות ועוד פסיקות מבתי המשפט, ופרשת נסטלבאום התפוצצה והוועד המנהל החליט להשאיר אותו בתפקידו למרות מה שהיה, ועוד כהנה וכהנה", מתארת איכנולד-דביר. "דיברנו באותה תקופה עם מבקר המדינה ועם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ועם גורמים בכירים מאוד במשטרה, ומסרנו את כל המידע שהיה לנו על מינהל לא תקין, על שחיתויות ועל איומים, ואז הוזמנו לפגישה עם השר. ישבנו איתו, ארבעה מאיתנו, וסיפרנו לו את כל מה שאנחנו עכשיו מספרים לך. השר נתן לנו תחושה טובה שהוא בא להילחם, והובטח לנו שהדבר בטיפול. אחרי כמה שבועות הודיעו על הקמתה של ועדת לנדס, והתקבלה ההחלטה של שר האוצר ושל שר התקשורת לעצור את הרפורמה".

- ואז גילת משנה גישה; למה זה קרה?

בן-גנץ: "הוא שינה את עמדתו כי פתאום הרוח נשבה לכיוון אחר. 5 חברי מליאה קמים ואומרים את זה באופן מפורש, ושני שרים עוצרים את הרפורמה וקמה ועדת לנדס - פשוט לא יכולנו להאמין לו".

איכנולד-דביר: "עד הנקודה ההיא הוא מתאבד על הרפורמה, ופתאום הוא הבין שהרפורמה נעצרה, ואז הוא פונה נגד ההנהלה ומנסה להשיג את תמיכתנו, אבל לנו הייתה החלטה שאנחנו לא יכולים לשתף פעולה עם מי שעד היום, מבחינתנו, היה שותף לתהליך". רק מאז ביטול הרפורמה הפך הכושי את עורו והנמר את חברבורותיו, ופתאום הוא בא והתוודה ואמר, 'טעיתי, שגיתי, פשעתי שנתתי גיבוי להנהלה, ועכשיו בעצם אני מבין'".

על ועדת לנדס הארבעה לא מרחיבים את הדיבור. הם מתייחסים אליה כאל "מעט מדי ומאוחר מדי", ובכל מקרה אומרים שעבודתה תימשך זמן רב מדי שבמהלכו השחיתות תמשיך לחגוג.

בכל מקרה, השלב הבא בסאגה היה ישיבה של מליאת רשות השידור, שבה השתתף גם ארדן, ובה דרשו החמישה שהשר ימנה לרשות הנהלה קרואה, לאור חוסר האמון שלהם בהנהלה הנוכחית. "זה גוף שמגלגל מיליארד שקל בשנה, וממש לא היינו רגועים שאין כתובת לכל הכספים הללו", אומרת כהנא. "ארדן לא ענה, והבנו שהוא לא מתכוון לעשות את זה. לאחר מכן ישבנו וחשבנו מה עושים".

- הפרשנות המקובלת היא שזה לא קרה בשל נסיבות פוליטיות. האמנם?

איכנולד-דביר: "אני לא יודעת כמה נתניהו נותן גיבוי או לא להנהלה, ומעולם לא היה לנו קשר עם ביבי ועם לשכתו, אבל ההנהלה הנוכחית עושה שירות דוב לממשלה ולעומד בראשה. הכי שיכול להיות. קיווינו שרואים את זה שם. אם מהלך כמו להעיף את קרן נויבך אכן נעשה בשירות ראש הממשלה או מקורביו, והם רואים שזה לא הצליח כי זה נעשה בצורה גמלונית והזויה - רק נגרם להם נזק, לא? כשהיה הסיפור עם השמלה של שרה נתניהו, למשל, הביאו בקטע הזוי את ג. יפית בפריצה לשידור להגן על השמלה. הכניסו אותה לשידור בדחיפות כאילו מדווחים על זה שהפצצה האיראנית בדרך. זה היה כל-כך לא מקצועי והזוי, שחשבנו שגם שם (בלשכת ראש הממשלה, ש' ס') רואים את ההתנהלות העקומה וייתנו גיבוי לשר לעצור את ההתנהלות הזו, שפוגעת בעובדים, בציבור, ביוצרים, וגם בממשלה עצמה".

- נשמע לכם סביר שראש הממשלה ממש נותן הוראה להעלות מישהו לשידור כדי להגן על השמלה של אשתו?

בן-גנץ: "יש יותר מדי סימנים שזה מגיע מלמעלה. אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל אנחנו יכולים לשער".

לשכת רה"מ בתגובה: "בניגוד לנטען ראש הממשלה אינו מתערב בתכני רשות השידור".

בשלב הזה, ולאחר שנודע לחמישה שלמרות החלטת מליאת רשות השידור על הקפאת גיוסם של עובדים חדשים בעקבות ביטול הרפורמה, אישר הוועד המנהל של הרשות 11 תקנים חדשים, הם החליטו שהגיעו מים עד נפש. "עשינו את זה כי הרגשנו שאנחנו לא יכולים למלא את תפקידינו ולפקח על הרשות, ואנחנו יושבים שם חסרי אונים ומבינים שיכולת הפיקוח שלנו היא אפס!", אומרת כהנא בתסכול. "כשאתה מבין שאתה לא יכול למלא את האחריות שלך, ואתה פונה לשר ואומר לו, 'עזור לנו למלא את האחריות שלנו עם הנהלה קרואה', וזה לא קורה, מה עוד אתה יכול לעשות?".

מאז ההודעה על ההתפטרות הקולקטיבית, אומרת איכנולד-דביר, החל מסע של ניסיונות לשכנע את החמישה להישאר בתפקיד. "אמיר (גילת) הוציא הודעה לתקשורת שהיינו גורם חשוב במליאה", היא צוחקת. "ב-96 השעות עד כניסת ההתפטרות לתוקף ניסו להפעיל עלינו לחצים מאוד חזקים. התקשר היושב ראש וביקש בכל לשון של בקשה שלא נתפטר, כי עכשיו יש שינוי וכי עכשיו הוא מבין את טעותו מן העבר והוא בעצם איתנו. הוא אמר שהוא כבר לא מגבה את ההנהלה יותר. אני אמרתי לו שהוא איבד את האמון שלנו ושהוא הפסיד את המליאה. אחרי שהתפטרנו הוא החתים 8 חברי מליאה בדרישה להדיח את ההנהלה, אבל אפילו שיש הרבה יותר חברי מליאה שתומכים בנו, הוא לא הצליח להחתים אותם כי הם כבר לא מאמינים לו. אנחנו קראנו להדיח את ההנהלה כבר לפני חצי שנה, אז פתאום הוא נזכר להדיח את בן-מנחם?!".

- למה חברי מליאה נוספים לא הצטרפו אליכם?

"אנחנו יודעים בוודאות שהיו אנשים נוספים במליאה שהם בדעתנו, אבל חלקם מאוימים או לא רוצים להיראות כטראבל מייקרים", אומרת איכנולד-דביר. "אני יכולה להבין את זה. עליי לא איימו, אבל אילו היו מאיימים עליי והיה בכוחם באמת לפגוע בעבודה שלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה".

כהנא: "התפיסה הרווחת בדירקטוריונים היא שאם אתה רוצה לרדת לפרטים אתה מעצבן ונודניק. הנורמה היא שצריך להשתדל להיות בסדר ולא לשאול יותר מדי שאלות. שאתה צריך להתחבר לקו של ההנהלה, ואם אתה לא, אז אתה טראבל מייקר. לאף אחד לא נעים להיות בעמדה הזו, וכולם יודעים שאם אתה מסומן כך אז לא ייקחו אותך בעתיד לתפקידים אחרים".

- לאחר ההתפטרות שלכם החתים גילת עוד שבעה חברי מליאה על מסמך שקורא להדחת הנהלת הרשות. מה דעתכם על המהלך הזה?

איכנולד-דביר: "אין לזה משמעות. בחוק כתוב שצריכים 21 חברי מליאה כדי להדיח את ההנהלה, ועשיתי בירור כזה לפני שהתפטרתי. בדקתי אם ניתן להדיח את ההנהלה ברוב של שני שלישים לאור העובדה שהייתה אז מליאה חסרה: 26 חברים במקום 31. אמרו לי שביקשו חוות דעת כזו, ושהתשובה היא שיש צורך ב-21 חברים מתוך 26. זה לא הגיוני. זו אחת הסיבות הנוספות לכך שהבנתי שאין סיכוי להדחה של ההנהלה דרך המליאה ושרק השר הוא הפתרון. בשלב הזה השר הכזיב, ואני מקווה שהוא יתקן את עצמו. יש לו אינטרס לעשות את זה אם הוא רוצה להיתפס כרפורמטור.

"אומרים על כחלון שהוא העביר את הרפורמה בחברות הסלולר כי כולם שנאו אותן, אבל זה נכון גם פה - כולם שונאים את רשות השידור. יש לארדן הזדמנות להיות רפורמטור. הסיבה השנייה היא העובדה שאני חושבת שרשות השידור עושה שירות איום ונורא לראש הממשלה ולאשתו. אני חושבת שביבי חכם ומבין בתקשורת, ואני לא יכולה להבין איך הוא לא רואה את זה ככה. איך הוא לא מבין שזה לא ישמש לו שופר לכלום עם האפס אחוז רייטינג הזה, ושגם כשמנסים לעשות שם משהו כמו להעיף את קרן נויבך או להעלות לשידור את ג. יפית, זה לא עושה לו טוב".

- אז מה הלאה?

זמיר: "אני מקווה שהתחלנו כאן תהליך, ואני אדם שמאמין בתהליכים. אני מצפה שארדן יהיה מספיק אמיץ כדי לעשות שינוי. אני לא נאיבית מספיק כדי לחשוב שזה יקרה בדקה, ואני בטוחה שצריך אומץ לקום ולהגיד שיש לעצור את המיליונים האלה שהולכים לשום מקום במדינה שמערכת החינוך שלה קורסת. זה מה שאני מצפה ממנו".

בשם המנגנון: מדוע מסרבת רשות השידור לוותר על אגף הגבייה שלה?

אם יש מס במדינת ישראל שמוציא את הציבור מדעתו, מדובר כמובן באגרת רשות השידור. חברי המליאה המתפטרים מסכימים, כמובן, וחושפים פה את כישלונם בניסיונות לשנות את מדיניות גביית האגרה האגרסיבית של הרשות. "רשות השידור מעוררת המון אנטגוניזם כי היא לא נותנת תמורה כמו שהם היו מבטיחים, פעם, בפרסומות שהיו משודרות בטלוויזיה כשהיינו ילדים. כשאין תמורה אנשים אומרים שהם לא מוכנים שישתינו עליהם מהמקפצה", אומר בן-גנץ. איכנולד מתפרצת: "זה לא רק זה. השיטות שבהן משתמשת הרשות כדי לגבות אגרה לא קיימות בעולם המודרני. אף ארגון לא עובד ככה".

- הם יודעים שזה משניא; למה הם עובדים ככה?

בן-גנץ: "כי זו דרך חזקה שמביאה כסף. זו עוד דוגמה להתנהלות הכושלת. יש הרי עלייה בגבייה, אז מבחינתם זה בסדר".

כהנא: "רצינו ליצור שיתוף פעולה הדוק עם הרשות לאכיפה. זה גוף ציבורי שבעצם נותן שירותי גבייה חינם, בעוד שרשות השידור עובדת עם משרדי עורכי דין שיוצרים את כל הבעיות בגבייה שאנחנו מכירים מאין-ספור תלונות. לצערנו, מסיבות לא ענייניות הנושא לא קודם. רשות השידור לא הסכימה להעביר אינפורמציה לרשות האכיפה של המדינה".

- למה?

איכנולד-דביר: "יש הרי אגף גבייה, ומשרדי עורכי דין שעובדים. זה מנגנון שלם, אז לסגור את המנגנון הזה? לפטר את אנשי אגף הגבייה? נראה לך שזה יקרה?".

"ההתבטאויות אומללות"

תגובת רשות השידור והיו"ר גילת

הנהלת רשות השידור בתגובה: "מנכ"ל הרשות ומנהליה מצרים על התבטאויותיהם האומללות של הפורשים. רבינוביץ' אינו מוגדר כעוזרו האישי אלא כעוזר בכיר למנכ"ל. פרט לכך הוא מונה כרכז הרפורמה על-ידי המנכ"ל ובאישורו של הוועד המנהל, בליווי ובהכוונת הייעוץ המשפטי של הרשות. ארבעת החברים לא פגשו את רבינוביץ' מעולם ולא עמדו על יכולותיו, אלא התנגדו לו תוך רדיפה אישית. רבינוביץ' מצדו מאחל להם הצלחה בעיסוקיהם.

"לעניין קרן נויבך, מנכ"ל הרשות, בעל ניסיון עיתונאי של כ-40 שנה החליט ויחליט את החלטותיו המקצועיות ללא מורא למרות הניסיונות להטות את הביקורת לכיוונים לא ענייניים ואחרים תוך ניסיון לצובעו בצבעים פוליטיים".

מוסדות רשות השידור בשם גילת: "מכניסתו לתפקיד פעל היו"ר לקידום הרפורמה מתוך אמונה שרשות השידור אינה יכולה להמשיך ולהתקיים במתכונתה הנוכחית. היו"ר סבר כי יישומה הוא צעד נכון לשיקום רשות השידור. תפיסתו הייתה שכדי ליישם את הרפורמה צריך לגבות את המנכ"ל, שכן רק מנכ"ל חזק יכול להוביל תהליך ארגוני מורכב שכזה. הגיבוי למנכ"ל לא היה אוטומטי אלא ענייני, כשטובת הארגון והאינטרס הציבורי היו מול עיניו של היו"ר. משהוחלט על הקפאת הרפורמה ונתגלו כשלים ניהוליים חמורים, פנה היו"ר יחד עם שבעה חברי מליאה נוספים לשר הממונה בבקשה להפסיק את כהונת המנכ"ל.

"מליאת רשות השידור מינתה (בישיבה בה נכחו 7 חברים בלבד) ועדה למעקב אחר הרפורמה, כשאותה מליאה (בישיבה שבה נכחו 19 חברים) החליטה על ביטול ועדת הרפורמה והעבירה את סמכויות הוועדה לועדת הכספים בראשות דוד חיון, שנחשב למבקר חריף של ההנהלה. קרי, בכל רגע נתון פיקחה המליאה (כמו גם הוועד המנהל) על הרפורמה ועל פעילות ההנהלה בנושא.

"היו"ר הביע צער על ההתפטרות ואף ביקש מהחמישה פומבית לשקול שנית את החלטתם".

טרם התקבלה תגובתו של השר גלעד ארדן.