מזונות עוד מבטן אימו

בני זוג לשעבר גילו זמן קצר לאחר פרידתם כי האישה הרתה מהגבר. כדי שבואו של הילד לעולם לא ילווה במתחים וכעסים, הם רצו לנסות להסדיר בינהם את כל העניינים שעלולים להיות נושא למחלוקת כבר בזמן ההריון, וזוהי בוודאי תפיסה רצויה ומומלצת.

הם ניהלו הליך גישור באמצעות עורך דין, ובסופו חתמו על הסכם בכתב, וזהו הליך רצוי ומומלץ עוד יותר, שכן כך ניתן להבטיח שהוסברו להם חובותיהם וזכויותיהם המשפטיות, והיה עד אובייקטיבי ומוסמך לכך שהצדדים הבינו על מה הם חתמו ולא אולצו לעשות כן בניגוד לרצונם.

עד כאן לא מדובר במקרה חריג, אלא שבני הזוג לשעבר במקרה שלפנינו לא הסתפקו בכך, ופנו לבית המשפט בבקשה לאשר את ההסכם הנוגע להורותם העתידית ולתת לו תוקף של פסק דין.

לפני שנה בדיוק פנה זוג אחר לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב בבקשה לאשר וליתן תוקף של פסק דין להסכם הורות משותפת שערכו בינהם, אך השופטת הבכירה עליסה מילר דחתה את בקשתם על הסף. הפעם הבקשה דווקא התקבלה, ולראשונה בית המשפט הסכים לאשר את הסכם ההורות ואף נתן לו תוקף של פסק דין.

אמנם בין שני המקרים קיים הבדל מהותי: הזוג שעתר לפני שנה הגיע להסכם בנוגע להריון שעוד טרם נוצר, בעוד שהזוג הפעם הגיע להסכם הנוגע לתינוק העומד להיוולד מעובר שכבר נוצר. עם זאת הקשים שעמדו בפני בית המשפט באישורו של הסכם ההורות הראשון לא השתנו גם לגבי הסכם ההורות החדש.

ראשית קיימת בעיית הסמכות. כעיקרון, בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לאשר וליתן תוקף של פסק דין להסכם גם אם לא הוגשה תביעה בנושא ההסכם, רק אם הוא היה מוסמך לדון בתביעה אם הייתה כזאת.

ההיגיון מאחורי הלכה זאת הוא שכל תביעה ממילא יכולה להסתיים בהסכם, אז למה לא להתחיל אותה ישר בהסכם. מבחינה זאת נראה כי לבית המשפט לעניני משפחה לא הייתה סמכות לאשר את ההסכם, שכן אם האם היתה מגישה תביעה למזונות, או האב היה מגיש תביעת משמורת טרם הולדת הילד - היו התביעות נדחות, וההורים היו נשלחים להמתין עם הסכסוך המשפטי ללידה.

מעבר לבעיית הסמכות קיים קושי מעשי, כאשר בית המשפט נדרש לאשר הסכם העוסק בנושאים הסובבים סביב הילד הספציפי, טובתו וצרכיו, כשהילד הזה עוד לא קיים. מבחינה זאת כל שבית המשפט יכול לעשות הוא לשאול את הצדדים אם הבינו את ההסכם ואם חתמו עליו מרצון חופשי, אך האם לשם כך נדרשת ערכאה שיפוטית?

במסגרת החלטתו על אישור ההסכם בית המשפט אמנם הדגיש כי הובהר לצדדים כי המזונות והמשמורת אינם סופיים, וגם לאחר אישור ההסכם כל צד יוכל להגיש תביעה בדרישה לשנותם, אך האם הובהר לגבר כי הדרך לבית המשפט לא תהיה פתוחה מעתה בצורה שווה?

בעוד שהאם תוכל להגיש בשם הילד תביעת מזונות שידונו בה כבתביעת מזונות רגילה במנותק מההסכם - אם האב יהיה זה שירצה לשנות את סכום המזונות, יהא עליו להוכיח כי מאז ההסכם חל שינוי נסיבות מהותי ובלתי צפוי (מעבר להולדתו הממשית של הילד) בחייו או בהשתכרותו, ומדובר בנטל שקשה מאד לעמוד בו.

בעיה מטרידה נוספת העולה מן ההחלטה התקדימית היא תחושת הזילות שנוצרה עבור הסכמים שאינם מאושרים, ולראיה כי זוג שחותם על הסכם הורות אצל עורך דין יוצא מנקודת הנחה שללא אישור ההסכם על-ידי בית המשפט, הוא אינו מצוי על קרקע בטוחה מספיק.

בעולם המשפט האזרחי, שבו נחתמים לעיתים הסכמים על סכומים של מיליונים ואף מיליארדים, העולים בהרבה על שווי המזונות, ברור לצדדים כי הסכמים שנחתמו חייבים לכבד מבלי שיקבלו אישור ותוקף של פסק דין, ועל כך נשענת חברה מתוקנת. הפרת ההסכמים נחשבת לחריג הבלתי צפוי.

בנוסף לכל הקשיים שהועלו לעיל, יש לזכור כי מדובר בהחלטה של בית משפט לענייני משפחה שאין בה כדי ליצור הלכה מחייבת. המשמעות היא שמצד אחד, משהנושא פורסם לציבור, ממחר בבוקר אנו צפויים לגל בקשות לאישור הסכמי הורות בבית המשפט. מאידך, ההחלטה אם לאשר הסכם כזה תשתנה משופט לשופט בהתאם להשקפתו האישית, וכך אישור ההסכם יהיה עניחן של מזל גרידא, דבר שאינו תורם ליציבות המשפטית.

כאשר בית המשפט המחוזי התלבט בשנת 2000 אם ניתן להרחיב את סמכותו לאשר הסכמי ממון בין ידועים בציבור, ללא חקיקה מפורשת בענין זה, הוא ביקש את עמדתה של המדינה באמצעות היועמ"ש.

כך, כאשר הוא קיבל החלטה המנוגדת לעמדת המדינה, היועמ"ש ערער לבית המשפט העליון, ואיפשר ליצור הלכה מחייבת עבור הערכאות הנמוכות יותר.

בהיעדר מערער פוטנציאלי על ההחלטה התקדימית בנושא הסכמי ההורות, אנו עלולים למצוא עצמנו במצב של כאוס משפטי בנושא זה.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".