שקט, מדברים

לכאורה אין חדש תחת השמש: עוד בימי "הפרשה" כתב אפרים קישון הגדול על "הקצין הבכיר יוסי גמבה", זה ששמו אסור בפרסום, אבל בעוד הצו נאכף בדקדקנות על כלי התקשורת הרשמיים, הרי שילדי הגן שרים: "אחת שתיים שלוש ארבע, איך קוראים ליוסי גמבה?".

אז מה השתנה כאן בעצם? אולי שאיננו עוסקים עוד ב"קצין בכיר" אלא ב"זמר מפורסם", וכל אחד מהקוראים יכול להחליט לבד האם מדובר בהידרדרות האג'נדה התקשורתית או בנורמליות מבורכת. והשני, המהותי, הוא שלילדי הגן יש היום אינטרנט, שאמנם כפוף לכאורה לצו איסור הפרסום, אבל בפועל קשה מאוד לאכוף עליו את החוק.

הנה כי כן מצאו את עצמם ערוצי הטלוויזיה במילכוד: מצד אחד הם לא רוצים לפגר אחרי השיח הציבורי (מהדורת השבת של חדשות ערוץ 2 פתחה את המהדורה עם הנושא הזה והחזיקה אותו בשידור עד ליציאה לברייק הפרסומות הראשון, בערך ב-20:07. לשם השוואה, הנושא האיראני נכנס למהדורה רק לאחר הפרסומות, בערך ב-20:15). מצד שני, הם כפופים לחוק כמובן.

אז מה עושים? הרבה פיקסלים, הרבה "התפתחויות" לכאורה (הזמר כנראה לא חשוד בעבירה, זה רק קרוב משפחתו...), ציטוטים מפי יח"צן ידוע שלא נבחר הפעם רק בשל מיומנותו התקשורתית, ועוד שלל פרטים, למשל וידיאו מההופעה באירוע פרטי של הזמר המפורסם כשרק תווי פניו מטושטשים ועוד מארסנל ה"כן-לא-שחור-לבן", דו-שיח בין הטלוויזיה לאזרחים, שבו שני הצדדים יודעים במי מדובר ובמה מדובר, דו-שיח שבו יש נפגעים - כי כאשר המידע נסמך גם על שמועות, נגרם עוול לצעירות אחרות שבמקרה הצטלמו בסביבתו של אותו זמר מפורסם שידוע כטיפוס הולל, דו-שיח שהייתי מת לדעת מה אומר עליו השופט שהוציא את צו איסור הפרסום, שבעידן המקוון הופך להיות מגוחך מיום ליום. .