עם ליאור אליהו בונים אלטרנטיבה?

1. לפני הכל, חתימתו של ליאור אליהו בהפועל ירושלים היא בשורה טובה לליגת הכדורסל. בניגוד למה שעיתונאי כדורסל חושבים, הסיקור התקשורתי של הליגה, שהולך ומצטמצם בשנים האחרונות, עדיין עולה עשרות מונים על העניין האמיתי בה. אוהדים מהמעגל השני, כאלה שלא אוהדים קבוצה, לא מבחינים בין הזרים של נתניה לאלו של אשדוד, ולמעשה גם לא בין אלו של מכבי ת"א לאלה של הפועל ירושלים. חובבי הכדורגל רוטנים ברשתות החברתיות על פמפום הליגה במחציות האולפן של ליגת האלופות בערוץ הספורט, ובצדק מבחינתם. הם חשים כי הם עוברים ממסגרת תחרותית, יוקרתית וסקסית לאחת אזוטרית ומשמימה, שמהווה עבורם בעיקר הזדמנות לקפוץ לשירותים או להזמין פיצה.

עכשיו, כשהשחקן הישראלי הטוב ביותר מחוץ ל-NBA עובר ליריבה המושבעת של מכבי, אולי חלק מהם יטרחו לצפות בשניים-שלושה משחקים העונה, יזהו כמה שחקנים ויזלזלו קצת פחות. זה לא מעט.

2. בכל הנוגע להשפעה על מכבי ת"א והפועל ירושלים, מוטב להצטייד בסבלנות - ובעיקר בפרספקטיבה היסטורית. הטענה שמכבי הקפידה תמיד לאסוף אליה את השחקנים הישראלים הטובים ביותר פשוט לא מדויקת. עדי גורדון מעולם לא דרך במכבי, מאיר טפירו היה שייך לה אך לא שיחק בשורותיה, ישראל אלימלך נחת בה בגיל מתקדם אף שיכולתו היתה טובה יותר מזו של חן ליפין וככל הנראה גם מזו של מוטי ארואסטי, תומר שטיינהאוור הגיע אליה בגיל מתקדם יחסית וחיים זלוטיקמן תמיד שיחק נגדה. עוד לא הזכרנו מתאזרחים או יהודים-אמריקאים מצטיינים כמו בארי לייבוביץ' או סטיב קפלן. בעונת הפסד האליפות ב-1993 לגליל עליון גבר על מכבי דורון שפר בזמן שקורן אמישה התייבש על ספסלה. שחקנים מובילים במכבי, כמו מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י ומוטי דניאל, עזבו את המועדון כשכוחם עדיין היה במותניהם. בכלל, כשמנסים לצייר את מקרה אליהו כתקדים, יש לזכור שמכבי כמעט תמיד נפרדת מסמליה בטונים צורמים, בין אם מדובר במספר 9 האגדי, בנדב הנפלד או בדריק שארפ.

עם זאת, מכבי הקפידה שיהיו בסגל שלה ישראלים שמתאימים לרוח המועדון. תמיד שיחקו אצלה "אנפורסרים", מושג הלקוח מהיאבקות או מהוקי קרח - שחקנים שלבד מכישרונם ידעו להטיל אימה על שחקני היריבה, להיכנס לקטטה ברגע הנכון ולנצח במשחקים לא רק בזכות כדורסל, אלא בעזרת מרפקים. זו הסיבה שדניאל, למשל, שרד בצהובים שנים כה רבות למרות כישרון מוגבל. ארואסטי התקשה לקלוע מבחוץ, אבל שמר כאריה ודאג להרחקתו של מייק לארגי כשהאליפות של 1985 היתה בסכנה. ווילי סימס ושארפ תסכלו את רכזי היריבות בהגנה אגרסיבית והנפלד הרביץ ברחבות. האיש שאמור היה להיכנס לנעליהם הוא גיא פניני, אבל התפתחותו כשחקן נעצרה ומאז תקרית הדרבי עם יונתן שולדברנד קהו שיניו. כשמדברים על השחיקה ביכולת ההרתעה של מכבי מכוונים בדיוק לשם: אף אחד מהישראלים שלה לא קורץ מהחומרים המאיימים האלו. אם אליהו או יותם הלפרין היו שחקנים קשוחים יותר, ספק אם מכבי היתה מוותרת עליהם.

רק שגם איתם בהרכב היא הפסידה אליפויות, כשהראשון מתפקד על תקן שטיח בהגנה בעוד השני ממרר בבכי על הספסל עוד לפני סיום הגמר מול חולון ב-2008.

3. למעשה, ייתכן שבפרספקטיבה של זמן יתברר שמכבי עושה כאן ירושלים בדיוק מה שעשתה להפועל ת"א בגלגולה הקודם, להפועל רמת גן, להפועל חיפה ולאליצור נתניה: מפתה אותן להתחרות בה, לקחת התחייבויות כלכליות מופרכות ואז להרים ידיים בתסכול ולהתמוטט. על-פניו, הבסיס של ירושלים איתן יותר. מנהלים אותה אנשי עסקים מנוסים, מעורב בה סוכן בכיר של שחקני NBA ואפילו שחקן מהליגה הטובה בעולם, והיא בונה היכל ספורט מפואר שאמור להצעיד אותה קדימה.

עם זאת, יש מקום להטיל ספק בשיקול הדעת של ראשיה לאור החלטותיהם עד עתה. הסגל שבנו העונה מוזר ולא מאוזן ובסכומים שהוצאו על אליהו והלפרין אפשר היה להנחית כאן שני זרים בכירים, שהיו יכולים לאיים באמת על ההגמוניה של מכבי, בטח נוכח תשלומי המס המוגברים לישראלים. בירושלים מדברים אמנם על סבלנות ועל ריצה למרחקים ארוכים, אך לכסף יש נטייה להיות מעט פחות סבלני מאנשים. כישלון העונה או בעונה הבאה עלול להעלות סימני שאלה בראשם של המשקיעים במועדון.

הכישלון של הקבוצות שהתחרו במכבי היה נעוץ מסורתית בחוסר היכולת לבנות מעטפת מקצועית סביב השחקנים המוכשרים שרכשו. למועדונים האלו לא היו מאמנים גדולים או מנהלים מקצועיים שניווטו אותם. אין זה מקרה שאת האליפות הראשונה ממכבי זה 24 שנים לקח פיני גרשון המוכשר, שארבע שנים לאחר מכן גם הביא לאמו גביע בירושלים. בראד גרינברג אמנם לקח גם הוא אליפות אשתקד, אבל כל הסימנים מראים שהתואר היה תוצאה של סגל מוכשר מאין כמוהו ולא של מלאכת אימון יוצאת דופן. התבוסות של ירושלים בזירה המקומית בתחילת העונה מחזקות את החשד שהוא לא האיש הנכון כדי לקרוא תגר על האימפריה.

כדי לעשות זאת, על ירושלים לנסות לגנוב סמל צהוב אחר, שמסיים חוזה בסוף העונה. אולי כשהאיש שלא רצה את אליהו במכבי, דייויד בלאט, ינחת במלחה אפשר יהיה באמת לדבר על שינוי במאזן הכוחות בענף.