לפתע שכחנו מהפשע ברחובות

כמה קל לתמרן אותנו. זה כל-כך פשוט. ימים ספורים אחרי, אפשר כבר לקבוע כי הספין הצליח מעל ומעבר למשוער: במקום שנדון בכובד-ראש בכישלון המחפיר של משטרת ישראל בטיפולה במשפחות הפשע וניזכר בבהלה שאחזה בנו רק בשבוע שעבר כשמכוניות התפוצצו בלב הערים, אנו מתעסקים בסיפור צהבהב, רכילותי, שאת פרטיו דואגים שוטרינו האמיצים להדליף לתקשורת תאבת המידע והרייטינג. ואנחנו קוראים כל מילה וכל אות.

הסיפור העסיסי על "הזמר המפורסם" ומעלליו הוא לא עליו, הוא עלינו! במקום להטיף לו ולהזדעזע ממעשיו (אם אכן עשה מה שעשה), מומלץ שנביט במראה. על עצמנו, לתוכנו. לאותו מקום אפל שאותו אנו מנסים לטהר באמצעות הטחת רפש בכוכב שהערצנו עד לפני דקה. כנראה, לא למדנו דבר מפרשיות שרון גל (שהסתיימה בדממה דקה), אביגדור ליברמן (זיכוי מוחלט) ועמנואל רוזן (שגם היא צפוי שתיגמר בלא כלום).

אז מה אם הזמר עדיין לא נחקר. אז מה אם הנערה מספרת בטלוויזיה שרצתה את זה. אז מה אם יש לו משפחה, חברים, ילדים. אנחנו כבר האשמנו, שפטנו ותלינו על סמך הדלפות מכוונות וכותרות צעקניות. הסלידה כל-כך עמוקה, כי אנחנו הרי כל-כך שונים, מוסריים, ערכיים ונקיים. את הסלידה מהחלקים האפלים שבנו אנחנו ממירים בהצצה מתמשכת ועקבית לחלקים האפלים שבו.

הטיהור היא פעולה אנושית מזככת. היא נדרשת כדי להמשיך הלאה, לשרוד ולא לטבוע. אבל הבה נהיה כנים, את נפשנו אנו מנסים להציל. את הנפש שמלאה בחטאים, בפנטזיות, בסטיות ובתשוקות בלתי ממומשות.

בתוך-תוכנו אנחנו מקנאים בו. בכישרון. בהצלחה. בחופש. בכוח. ביכולת לממש את מי שהוא, איך שהוא, מתי שהוא רק רוצה. אנחנו חושקים בדירה, במכונית, בנשים, בכסף וסוגדים לחייו הסוערים, שאת כל הפרטים עליהם, קראנו בשקיקה במשך שנים. אם נהיה לרגע כנים עם עצמנו, אנחנו לא יותר ממציצנים. חיים את חייו, מאזינים לשיריו, מקפידים לצפות בו בטלוויזיה, רוצים לדעת עליו הכול. אבל ממש הכול. ובליבנו מחכים לרגע שייפול.

טרף קל

או אז, נסתער עליו. נתקע בו את חרבותינו. נפליא בו את מילותינו. נזדעזע קשות ממעשיו. נזעק מרה נגד אורח חייו. נגלגל עיניים לשמיים בצדקנות מאוסה. ונכה על חטא. החטא שלו. רק כדי לחשוף כמה המוסר שלנו כפול. כי הכול הרי מתחיל בנו. אתם הרי יודעים את זה.

לכל אחת מהנערות הללו יש סביבה תומכת. מעגל קרוב. יש להן גם הורים. איפה הם היו בשנה האחרונה? מה הם ידעו על חייהן? על מעשיהן? האם הביטו בקיר הפייסבוק? הסתכלו בהודעות בוואטסאפ? נכנסו לאינסטגרם? הכול שם. הכול חייב להיות שם.

לא ידעתם? לא שמעתם? לא טיפלתם? לא התעניינתם? נתתם להן כסף לבילויים? הסתפקתם בשאלות קלושות על בית-הספר? היום הכול חשוף. לעיני כל. וכשאני כותב כל, אז אני מתכוון לכול. גם הנפש וגם הגוף.

בחברה כל-כך מתירנית, שהפרסומות בה מיניות, והקליפים מיניים, והכוכבים מיניים, והמסרים מיניים, מה אתם חושבים שהילדים שלכם רואים, מבינים, רוצים, בוחרים? למה אתם מתפלאים? ממה אתם מופתעים? אם כל מה שאתם רוצים זה להיות החברים הכי טובים של הילדים שלכם במקום להקנות להם ערכים ולסמן גבולות ברורים, מה הפלא שהגבולות הללו קורסים.

ההפקרה היא החטא הגדול, הקשה והמכאיב באמת. הפקרת הנפש, הפקרת הגוף, הפקרת היחסים. הפקרת הקשר בין הורה לילדו, בין אם לבתה, בין אב לבתו. וכשאין אינטימיות אמיתית, שיחה כנה, החלפת מסרים, הן ימצאו את התחליפים הכוזבים, המיידיים, במקומות אחרים, בלי לשמור על עצמן, בלי לדעת להבחין בין טוב לרע. טרף קל. הפכתם אותן לטרף קל. אז אל מי אתם באים בטענות עכשיו?