שלום רב שובך, צרפת הנחמדת

להלן ידובר באהבת צרפת. היא פתחה את לבה לפני מעפילי אקסודוס, היא האצילה חיבה על המחתרות היהודיות בפלשתינה-א"י, היא סיפקה את מטוסי הסילון הראשונים של המדינה היהודית, היא כרתה ברית צבאית איתה, היא פתחה את הסהרה לפני חלוצי דימונה, היא העתירה מיראז*ים ומיסטרים, היא אפשרה את ניצחונה המהולל של ישראל בששת הימים, היא נעצה סכין בגבה... אופס.

היא הטילה אמברגו מרושע ובוגדני, נשיאה הגדול תקף את היהודים "היהירים והשתלטנים". כל ילד ישראלי חלם בלילה על מיראז* 5, מטוס העתיד, שדה גול אסר את אספקתו, ודחף את ישראל אל זרועות אמריקה. פסטיבל של עונג, של לעג ושל שמחה לאיד קידם בתחילת 1970 את פני הסטי"לים ("ספינות שרבורג"), שישראל הבריחה בעורמה בלתי-מצויה (זאת אומרת, ברמאות ובהונאה, אבל לצרפתים הרמאים לא הגיע יותר).

כמה שאהבנו את הצרפתים לפני ששנאנו אותם; כמה ששנאנו אותם לפני שקצת נרגענו, מפני שזיכרון הבגידה שכך והלך, וחשיבות צרפת פחתה והלכה, והיה אפשר להתענג על האסתטיקה של תרבותה ועל יפי נופיה ועל שבלוליה ואפילו על כבדי האווזים המפוטמים באופן ברברי (שיתביישו להם).

ואז בא אלינו מסייה אולאנד, שעיתונינו מאייתים "הולנד". הוא בא, במקרה או לא במקרה, זמן קצר לאחר שהתערב כדי להאט קצת את הפלירט האמריקאי-איראני בז*נבה. אם הוא עשה כן מפני שחשב על עסקות-הנשק הסעודיות והקטריות והאבו-דאביות, או מפני שחשב על נצח ישראל, זה כמעט לא משנה. בריתות סנטימנטליות הן בדרך כלל הציפוי המבריק על חבילה של אינטרסים עצמיים נאורים. הברית הקודמת בין ציון לפריז ליוותה את פרפורי הגסיסה של האימפריאליזם הצרפתי במזרח התיכון ובצפון אפריקה. משמת, פקע תוקפה ובטל קורבנה.

"גשר אאלכה" ו"ישראל איום"

את האישור להתחדשות היחסים המיוחדים קיבלנו לפני שבוע בכותרת "מרסי, צרפת" בראש אחד מעמודיו של "ישראל היום". בהשראתו אנחנו חושפים בזה את לוח הזמנים של ההתחדשות הגדולה.

מועצת העיתונות קוראת לחבריה להקפיד על כללי התעתיק, ולתת את האות אל"ף כנגד כל H צרפתית. הנשיא אולאנד תופס מיד את מקומו הראוי בפנתיאון. בעפולה מתבלבל ביורוקרט מקומי, ומורה להחליף את הה"א באל"ף ב"רחוב הולנד". עפולה מסמיקה, כאשר הסיפור הזה מצחיק עד דמעות את ההולנדים.

ביוזמה ספונטנית בהחלט, עיריית רמת גן מחליטה להשיב על כנו את שם צרפת ל"שדרות העם הצרפתי". השם המקורי שונה בתגובה לבגידה של 1967. אמנם משתרר חשש קל שהעם הצרפתי ייעלב, אבל דעתו של ע"צ נחה כאשר העירייה מורה לשנות את שמו של גשר ההלכה. הוא יהיה ידוע מכאן ואילך כ"גשר אאלכה". איש לא יבחין, מפני שכך רוב הישראלים ממילא הגו את השם.

"ישראל ("מרסי, צרפת") היום" ממהר ללכת בעקבות רצון העם. הוא משנה את שמו ל"ישראל איום". מצחיק מאוד.

ישראל מחזירה בטקס רשמי את "ספינות שרבורג".

עיריית ירושלים משנה את שמו של רחוב צלאח א-דין לרחוב גוטפריד מבויון, רוכשת את פסלו מן העיר בריסל, ומרעיפה על צאצאיו את התואר advocatus sancti sepulchri, "מגן הקבר הקדוש", שאביהם הקדמון אימץ בשנת 1099.

שר הפנים מודיע על החזרת הצרפתית לדרכוניהם של ישראלים. ישראל חוזרת להיות l'Etat d'Israel. הכנסת מחליטה כי מעתה ואילך שגריר צרפת יהיה אוטומטית זקן הסגל הדיפלומטי, מעמד הניתן בדרך כלל רק לשגרירי הוותיקן בארצות קתוליות. השינוי הזה מעניק השראה לגב* נתניהו. היא מעניקה לבעלה פסלון של לואי ה-14, עם הכתובת הצנועה, "המדינה זה אתה, במקרה ששכחת" (קצת מתחרז, לפחות במילרע לא-דקדוקי).

על-פי דרישת הורים ותלמידים, הצרפתית מוכרזת לשון חובה בבתי הספר, ואך כפסע בינה ובין מעמד של לשון רשמית.

עליית הצרפתית מחוללת תמורות מילרעיות בעברית המדוברת. שמות שנהגו מילעלית, בהשפעת היידיש, עוברים מילרוע ברוח הדקדוק והלשון - וגם שלא ברוחה. יושב ראש הכנסת מזמין את שמואל פלאטו שרון להרצות במליאה על ערכה האסתטי של ההגייה הצרפתית. הוא פונה אל חברי "הכנסת", בהטעמת ההברה האחרונה, "סת". וכך יהיה.

המשורר יצחק לאור כותב רשימה במוסף הספרים של "הארץ" בגנות ה"פרנקופיליה המגעילה". הוא חוזר בו מקריאה רבת-שנים לראות בצרפתית חלופה אינטלקטואלית להגמוניה האנגלו-סאקסית. מקץ לבטים קצרים, "הארץ", מחליט להוציא את האל"ף הפרנקופילית משמו, ולהיקרא "דה-הרץ", רי"ש בסגול.

ארדואן לא היה משועשע

צריך למהר ולהגיד שאהבת ציון ופריז לא הייתה חופשית ממעקשים. בצרפת, היא חייבה את הימין הקיצוני להחליט את מי הוא שונא יותר: את הערבים, או את היהודים. בכמה ערים קטנות, מנהיגים מקומיים של מפלגת לה-פן כוננו בריתות אד-הוק עם אלג*יראים, אבל בסופו של דבר מסגדים ורעלות עצבנו את הימני הממוצע יותר ממגיני-דויד.

צרפת לא סבלה נזקים בעולם הערבי, מפני שידידותיה הבינו את הסיבה לאהבת ציון: שנאת איראן. הפלסטינים רטנו, אבל צרפת שכנעה את הסעודים, או אולי היו אלה האבו-דאבים, או הכווייתים, לממן את גירעונותיה של הרשות הפלסטינית, והכול בא על מקומו בשלום.

טורקיה, לעומת זאת, לא הייתה משועשעת. טאייפ ארדואן הקים ועדה של בלשנים וכוהני דת לטהר את הלשון הטורקית מהשפעות צרפתיות, שאטאטורק הכופר החדיר לשם במתכוון. כך בוטלה בטורקיה המלה muze (ההגיה, "מוזיי") לצורך "מוזיאון". עשרות מלים צרפתיות שעברו טורקיזציה תחת אטאטורק ייפלטו בשנים הבאות מן הלשון הטורקית.

תיירים ישראלים גמלו לארדואן בהמוניהם: הם החליפו את אנטליה בקורסיקה. בכלל, העדפות הטיולים של תיירים ישראלים השתנו. בהודו, למשל, הם התחילו להעדיף את פונדישרי הציורית, שהייתה פעם מושבה צרפתית זעירה בדרום הודו. ישראלים התחילו להציף את טאהיטי, את ראוניון ואת מרטיניק. קוויבק נעשתה יעד התיירות המרכזי שלהם בצפון אמריקה ופריז החליפה את ברלין כתחליף-תל-אביב.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא אם אמנם נמל התעופה הבין לאומי החדש בעכו ייקרא על שם נפוליאון בונפרט, או שזו הייתה רק מתיחת אחד באפריל ברדיו.*e