נופל בקטנות ובגדולות

אחרי שיצא לקרב בלימה בינלאומי שבמסגרתו נפגש בישראל עם הנשיא הצרפתי, טס לקרמלין לפגוש את הנשיא הרוסי, שוחח בטלפון עם זה האמריקאי, בחש בקונגרס, ספג אש מהניו יורק טיימס ומג'ון מקרי שעלב בו שהוא לא בקיא בפרטים, והתכתש עם שאר העולם, צפוי ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד השבוע לסיים מערכה של שנים נגד הגרעין האיראני כשידו על התחתונה.

ההסכם בין איראן למעצמות ייחתם - אם לא היום אז מחר ואם לא מחר אז מחרתיים - וימשוך את השטיח הפרסי מתחת לרגליו של נתניהו ויגלה שהאג'נדה המרכזית של רה"מ לא הוכיחה את עצמה.

מצד אחד, נתניהו גילה אומץ מדיני והצליח להעלות את סוגיית ההתחמשות האיראנית לסדר היום העולמי. מצד שני, הוא נכשל במשימה הראשונה בחשיבותה שהציב לעצמו לפני חמש שנים: למנוע מאיראן יכולת גרעינית. ואם לא די בזה שהיא נעצרת סנטימטר מקו המטרה, היא גם עושה זאת תוך כדי דיפלומטיה מבריקה. האם נתניהו צדק בכיוון שאליו הוביל את העולם? התשובה חד משמעית חיובית. אם התנהל בחכמה זו כבר שאלה אחרת.

המאבק העיקש בגרעין האיראני העניק לנתניהו נקודות זכות. הוא בשיא הפופולריות בציבור, אבל בקואליציה ובבית, בליכוד, מצבו הוא ההיפך הגמור: הוא בשיא השפל. אם פעם שרי הממשלה היו הורגים בשביל לקבל הזמנה לארוחה חגיגית עם נשיא צרפת לצד ראש הממשלה, השבוע הם הרשו לעצמם להיעדר מבלי לטרוח לעדכן על ההברזה.

זה מעיד על זלזול, על התרופפות המשמעת, ובעיקר על מצבו הקשה של נתניהו בתנועה. באופן אירוני, דווקא השר הכי לעומתי בליכוד, ישראל כץ, טרח להגיע לארוחה, בעוד הנאמנים הגדולים ביותר של ראש הממשלה בליכוד מנסים לתפוס ממנו מרחק.

השבוע התכנסה ועדת חוקה של הליכוד כשעל סדר יומה הצעות לשינוי חוקת המפלגה. כמעט כל שר העלה את הפנטזיות שלו על נייר - באמצעות "פעילים", ללא חתימתו כמובן- ושיגר אל שולחנה של הוועדה, ובכל זאת לא היה ממש קשה לנחש מי הציע מה: הצעה אחת קבעה כי יו"ר מפלגה שנבחר לשתי קדנציות רצופות יידרש להשיג לקדנציה שלישית רוב בפריימריז של 60% לפחות;

הצעה אחרת קבעה כי לא ניתן יהיה להקדים את הפריימריז לראשות המפלגה אלא לקיימם רק בשנת בחירות; ניסיון נעשה גם להפקיע מיו"ר התנועה את זכות הווטו על כינוס המוסדות וקביעת סדר היום שלה; ולא מעט אנרגיה הושקעה גם בניסיון למנוע ממי שמכהן כשר לשמש במקביל גם יו"ר המזכירות, להלן ישראל כץ, כמו גם לשלול את סמכויותיו. הידיעה הברורה שמרבית ההצעות לא יעברו לא מנעה מאף שר לשחרר אמביציות או לנסות למצוא פורקן לכאבים שלו.

ההצעה היצירתית ביותר היתה חתומה על ידי 24 ראשי רשויות בליכוד, שלא הזניחה אף אחד. זו היתה לא פחות מהכרזת מלחמה על יש"ע, על תע"ש, על סיעת הליכוד בהסתדרות, על מזכירות התנועה, במטרה לחזק את מעמדו של ראש הממשלה ולשפר את יכולתו לקדם מהלכים במפלגה. אף אחד לא קופח. גם לא הח"כים שגילו שההצעה כוללת שיריון ח"כ אחד בכל עשיריה (חלום רטוב של נתניהו עוד מימיו הראשונים בליכוד).

המסמך הנדיר הזה הצליח לגרור את כל הליכוד למלחמה נגד הרעיון שמאוחר יותר התברר שמאחוריו עומדים אנשיו של ראש הממשלה. ראשי הערים שנודבו להיות חתומים על המסמך לא הצליחו לגייס את האומץ להתייצב מול הוועדה ולעמוד מאחורי ההצעה, והצהירו מיד ששמם זויף. אנשיו של נתניהו שחיפשו סוס לרכב עליו, גילו שאין להם אפילו פרדה. ההצעה השמידה את עצמה מעט לאחר שנחשפה כשכל החתומים עליה ברחו מהאורווה.

הפרודיה הזו חשפה את מה שקודם היה רק בגדר הערכה: לנתניהו אין שליטה בליכוד. אם חשב שיוכל לכפות על חברי הוועדה את ההצעה הזו, הוא כנראה תלוש מהמציאות. מכאן אפשר גם להשליך על היכולת שלו לפעול לאישור החיבור או הניתוק מישראל ביתנו במרכז המפלגה. עדיין לא ברור מה ליברמן רוצה אבל ככל שזה תלוי בליכוד - זה לא יעבור, ללא קשר לעמדתו של נתניהו בנושא. את מה שכולם חושבים בלב, יו"ר ועדת החוקה ויו"ר המרכז, דני דנון, חוזר ואומר בגלוי: לא יקום ולא יהיה.

השבוע הזה הוא תמצית ההתנהלות הפוליטית של נתניהו על רגל אחת: הוא נופל בקטנות ובגדולות. מנהל מערכה כושלת ברמה המדינית, ובו זמנית נכשל בפוליטיקה הפנים-ליכודית. הוא סופג מכה קשה לפרסטיז'ה בחוץ וגם בפנים, ולמרות הכל - אין לו מתחרים, הוא לבד על המגרש.

מספיק היה לראות השבוע את ההתנהלות בדיון בכנסת על הדיור. שעתיים של שעמום המחץ, הח"כים נמנמו את עצמם לדעת בכיסאות העור. בקדנציה הקודמת היו נאומיה של יו"ר האופוזיציה לבני גוררים קריאות ביניים מהספסלים האחוריים. בקדנציה הנוכחית אפילו הנאומים המושחזים של יחימוביץ' לא מצליחים לעורר סערות.

נתניהו נכנס באדיקות לכל הבורות, ואין מי שקורא תיגר על מנהיגותו. וזה הדיסוננס הכי בולט בפוליטיקה בשנים האחרונות. ככל שראש הממשלה חלש במפלגתו, כך בציבור הוא חזק. חברי הסיעה מטפסים עליו ומקבלים החלטות שלא לרוחו, אבל הוא עושה מה שהוא רוצה, לא מתחשב באף אחד, ניצב על תילו ללא עוררין ועוד לא קם המלפפון שיכה את הגנן. כולם מיישרים קו. היחיד שמאיים על נתניהו זה - ביבי.

אין ביטחון

מאז ששב אביגדור ליברמן למשרד החוץ, נותרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ללא יו"ר ולמעלה משבועיים שהוועדה לא התכנסה. לא סתם מתבצרים נתניהו ולפיד בעמדותיהם סביב סוגיית איוש ראשות הוועדה, שהרי מדובר בגוף בעל חשיבות עליונה, בוועדה החשובה ביותר בכנסת, ואף צד לא מוכן לוותר. בזמן הזה בדיוק בשנה שעברה, דרך אגב, נדרשו חבריה לאשר גיוס מילואים נרחב לקראת מבצע אפשרי ברצועה.

אבל כמו שראינו בחודשים האחרונים, המדינה יכולה להתקיים בלי כל דבר. בלי שר חוץ, בלי נגיד, קל וחומר שבלי ועדת החוץ והביטחון. אפשר לשער שתוך חודשיים-שלושה גם זה ייפתר, אולי בהטלת מטבע בין הנגבי לשלח. למה למהר.

דו קרב צמחוני

אם פעם הפריימריז לראשות העבודה הביאו למלחמת עולם בין רבין לפרס, בין פרס לפרץ או פרץ שלי, או בין פואד לבורג, הרי שהבחירות הפנימיות שמתקיימות היום (ה') לא הצליחו להוציא את המערכת הפוליטית מהקומה שבה היא שרויה. הקרב בין שלי יחימוביץ' לבוז'י הרצוג ייזכר כקרב הכי לא קרבי שהיה במפלגה. בהיעדר יצרים, תככים ומזימות, קיבלנו דו קרב צמחוני לייט, ללא בשר ודם, בלי הסכינים המושחזות בין השיניים שאחזו פרץ או ברק. שני המתמודדים היו כל כך מנומסים לאורך כל הקמפיין שאולי זו הסיבה שגם בתקשורת הסיפור הזה לא תפס. אבל גם באדיבותו של אייל גולן כמובן.

לאחר ששניהם הבהירו שישתפו פעולה כבר ביום שאחרי, ברור לכולם שהמפסיד יישר קו עם המנצח והמפלגה תישאר שלמה. לא יהיו פה דרמות, המפסיד לא יפרוש, זה לא פרץ או שלי שלא יכלו לדור בכפיפה אחד עם השנייה. כבר בשישי בצהריים צפויה תמונה של שניהם לוחצים ידיים. ההבדל היחיד הוא שליחימוביץ' יהיה יותר קשה לקבל הפסד מאשר להרצוג, גם בגלל מבנה האישיות שלה וגם בגלל מעמדה כיו"רית.

לא סתם הבחירות האלה לא הצליחו לעניין: אין להן סדר יום מיוחד, בוז'י ושלי התקשו להסביר מה ישתנה במדינה ביום שלמחרת, שניהם הודיעו שיתמכו בממשלה אם יהיה משא ומתן רציני, שניהם לא יצטרפו לקואליציה אם ההרכב הקיים ממשיך. גם הקמפיין שניהלו לא עורר מהומות: בוז'י תקף את יחימוביץ' שאין לה סדר יום מדיני, שלי תקפה את הרצוג שהוא מגייס כספים ממעט אנשים. נראה שאפילו את עצמם הם שיעממו כשהתקשו למצוא על מה לריב. מצד שני, צריך לראות גם את הצד החיובי. הרצוג ויחימוביץ' מוכיחים שאפשר לנהל התמודדות פוליטית בלי בוץ, רפש, הכפשות, השמצות ומכות מתחת לחגורה.