הם מפחדים

כמעט מבלי משים - אפילו ההודים לא כל-כך שמו לב - הצעת החלטה דרמטית, אולי חסרת תקדים, הונחה על שולחנו של בית הנבחרים בוושינגטון. בתמיכה דו-מפלגתית רחבה נקרא הממשל להוסיף ולהחרים את האיש העשוי להיבחר בעוד חצי שנה לראש הממשלה הבא של הודו.

לשון ההחלטה פשוט עוצרת נשימה. לא זו בלבד שהיא סומכת את ידיה על החלטה שקיבל עוד הנשיא בוש הבן ב-2005, לאסור את כניסתו של האיש לארה"ב, אלא שהיא קוראת לממשלת הודו "להתנגד בפומבי לניצולם של הבדלים דתיים, ולגנות את רדיפתם של מיעוטים דתיים ואת האלימות נגדם, בייחוד בתקופה המוליכה לבחירות הכלליות ב-2014".

להלן תמצאו חומר נפץ של ממש. "בניגוד למסורות הסובלניות והפלורליסטיות של אמונת ההינדו, זרמים של תנועות הינדואיות לאומניות מקדמים סדר יום פלגני ואלים, המזיק לרקמה החברתית של הודו".

ההצעה קוראת לממשל לכלול חופש דת וזכויות אדם ב"דיאלוג האסטרטגי" עם הודו. הדיאלוג הזה עומד כיום ביסוד היחסים ההדוקים בין וושינגטון לדלהי. יוזמי ההצעה קוראים לממשל אובמה להעלות את הנושאים האלה "במישרים עם הממשלה הפדרלית בהודו ועם הממשלות של מדינות יחידות" (בהודו יש 28 מדינות ושבע כמעט-מדינות).

האיש על הכוונת הוא נארנדרה מודי, ראש הממשלה של מדינת גוג'אראט בצפון מערב הודו, מועמד האופוזיציה לכהונת ראש הממשלה הפדרלית בבחירות הממשמשות ובאות. הצעת ההחלטה בבית הנבחרים של ארה"ב מכוונת חד-משמעית נגדו - ונגד הימין ההודי, שסיעה דתית לאומנית נותנת בו את הטון. המיעוטים הדתיים שהלאומנים מסכנים הם בראש ובראשונה המוסלמים (14% של האוכלוסייה, על-פי הערכה מקובלת אך לא סמכותית).

להקדים מכה לתרופה

ניצחון של הימין הדתי ההינדואי נחשב עכשיו סביר למדי, אם כי סקרי דעת קהל בהודו ראויים לאמון מוגבל בלבד. הצירוף של משבר כלכלי מתמשך ושל שחיתות מסמרת שיער, מעורר בהכרח את הרושם שהמצביעים יעשו למפלגת השלטון בדלהי מה שהם עושים לעתים מזומנות למפלגות שלטון במדינות האינדיבידואליות: ישלחו אותה אל ספסלי האופוזיציה. זו תרופה הודית בדוקה, גם אם לא תמיד מועילה.

בנסיבות כאלה, הצעת ההחלטה בוושינגטון היא בחזקת ניסיון להקדים מכה לתרופה. קצת קשה להאמין שאיזשהו נשיא אמריקאי יוכל לאמץ אותה. לקונגרס ממילא אין הסמכות לנהל את מדיניות החוץ.

לפני 30 שנה, החלטה כזאת הייתה מעוררת לכל היותר אי-נוחות, או משיכת כתפיים, מפני שהודו עמדה הרחק מחוץ למחנה ידידיה של ארה"ב. המצב השתנה מאז במידה דרמטית. הודו היא שותפה אסטרטגית בכירה של ארה"ב באסיה במלחמה נגד הטרור האסלאמי. כלכלית, הודו עלתה ממעמד של משתתפת זוטרה לחלוטין בסחר הבינלאומי לתורמת מרכזית. ב-1985, היקף הסחר שלה עם ארה"ב עמד על 4 מיליארד דולר ופחות. ב-2012 הוא הגיע ל-62 מיליארד דולר ויותר, והפוטנציאל גדול לאין שיעור מזה.

כמעט אין צורך להזכיר לישראלים מה קרה מאז ביחסיהם עם הודו. לפנים אנטי-ישראלית לתיאבון, הודו היא עכשיו שותפה מדינית ואסטרטגית מן המעלה הראשונה.

מה תעשה אפוא ארה"ב אם נארנדרה מודי ו"סדר היום הפלגני והאלים" שלו יעלו לשלטון בחודש מאי? ומה תעשה הודו בהנהגתו, אם חזית דו-מפלגתית רחבה בקונגרס של ארה"ב תתייצב נגד ממשלתה החדשה מסיבות מוסריות ורעיוניות? הדעת נותנת ששתיהן, ארה"ב והודו, יהיו פרגמטיות, מפני שהאינטרסים הפוליטיים והחומריים יאפילו בסופו של דבר על כל שיקול אחר. אבל צל כבד יתארך מעל מערכת היחסים הזו, אם הקונגרס ולפחות חלקים של דעת הקהל (אלה המתעניינים במידה כלשהי בעולם החיצון) יחשבו שבראש הודו עומד איש מסוכן.

אגב, ישראל כנראה לא תצטרך לחשוש מפני חילופי שלטון בהודו. מודי ומפלגתו, הידועה בראשי התיבות האנגליים BJP (בהאראטיה ג'אנאטה פארטי, או מפלגת העם של הודו), רוחשים ידידות לישראל. BJP היא גלגול נשמתה של מפלגת ג'אן סאנג, שהיתה הקול הפרו-ישראלי הכמעט-יחיד בהודו משנות ה-50 ואילך. היא עמדה אפילו בקשרים הדוקים עם תנועת החרות של מנחם בגין.

ישראלים יוכלו אולי לתהות אם יימצא יום אחד מספר מספיק של צירי קונגרס בוושינגטון להציע החלטה נגד "סדר יום פלגני ואלים של תנועות יהודיות לאומניות". אבל תנוח דעתם, זה לא יקרה - אלא אולי אם משה פייגלין יהיה מועמד הליכוד לראש הממשלה.

ברכות ליתושים שעקצו את הנסיך

רשמית, אין עדיין אפילו מועד לבחירות הכלליות בהודו, והמפלגות עדיין לא מינו את מועמדיהן ל"לוק סאבהא", הבית התחתון של הפרלמנט (545 מושבים). אבל מערכת הבחירות נמצאת בהילוך גבוה מאוד.

מודי מכתיב את הקצב ללא קושי, לטוב ולרע. הוא נואם כריזמטי בלשון ההינדית (המדוברת בכל צפון הודו. הבחירות יוכרעו במרכזי האוכלוסייה הגדולים של הצפון), והוא מושך מאות אלפים לכל אחת מעצרות הבחירות שלו.

מפלגת הקונגרס של משפחת גאנדהי (או גאנדי, בתעתיק העברי השגוי) לוחמת על נפשה. בראש המפלגה עומדת סוניה גאנדהי, אלמנתו של ראג'יב, שהיה ראש הממשלה בשנות ה-80. ראג'יב היה בנה של אינדירה, שעמדה בראש הממשלה במשך 15 שנה. אביה, ג'ווהרלל נהרו, היה ראש הממשלה ב-16 השנה הראשונות של עצמאות הודו. בנם של סוניה ושל ראג'יב, ראהול בן ה-43, הוא האיש מס' 2 במפלגה, ואין כמעט ספק שהוא יהיה ראש הממשלה אם מפלגתו תנצח.

מודי, בן 63, יוצק קיתונות של סרקזם. הוא קורא לראהול "שאהזאדה", או "נסיך" (בהינדית עם שורשים פרסיים). הלגלוג הארסי שלו עולה למפלגת הקונגרס על העצבים. כחוט השני במערכת בבחירות שלו שזור סיפורו האישי: הוא בן עניים שנולד למעמד חברתי נחות, חילק תה לפרנסתו, ועלה לגדולה בזכות מאבק מתמיד; מולו עומד בן טובים, אשר נולד עם כפית כסף ענקית בפה, יוצא חלציה של אצולה פוליטית וחברתית, שנמשח לגדולה עוד ברחם אמו.

השבוע חצה מודי את גבולות הטעם הטוב. במהלך נאום בחירות במדינת מאדיה פראדש, במרכז הודו (72 מיליון בני אדם - כמו טורקיה), הכריז ראש הממשלה הבא-אולי: "אני רוצה לברך את היתושים, אשר העזו לעקוץ את ה'שאהזאדה', מפני שאיש לא העז לגעת במשפחתו זה מאה שנה". זו טענה קצת משונה, בהתחשב בזה שאביו של ראהול וסבתו נרצחו בידי אנשים, ששנאה אישית ופוליטית פעפעה בהם כלפי משפחת גאנדהי.

ואמנם, שנאה כלפי המשפחה וכלפי המפלגה שהיא מנהיגה, עומדת במרכז מסע הבחירות של מודי. הוא חוזר ומצטט את משאלתו החסודה של המהטמה גאנדהי (אין קשרי משפחה בינו ובין הגאנדהים של ימינו), שמפלגת הקונגרס תתפזר לאחר העצמאות מאין בה עוד צורך. "הבה נממש את משאלתו של המהטמה", קורא מודי, ומבטיח "הודו נקיה ממפלגת הקונגרס".

"הזעם הכתום"

בעייתו של בית הנבחרים בוושינגטון אינה נובעת מהתנגדותו של מודי למפלגת הגאנדהים. גם אם היא טבולה בהרבה יותר מדי סרקזם, היא חלק טבעי של מסע בחירות. מטרידים את האמריקאים רקעו האישי של מודי והרקע של מפלגתו. הוא והיא התחילו את עלייתם, בערך לפני 25 שנה, כחלק ממסע התעוררות דתי לאומני של ההינדו. המסע ההוא כוון לא רק נגד מוסלמים, אלא גם נגד חילונים מן ההינדו; ונגד תוכניות של אפליה מתקנת לטובת מיעוטים חברתיים ואתניים אחרים.

"הזעם הכתום" (על שם צבע גלימותיהם של נזירים הינדואים) פירנס את זינוקה האלקטורלי של מפלגת BJP בשנות ה-90. היא הרכיבה ממשלה בפעם הראשונה ב-1996, ושלטה בין 1998 ל-2004. היא היתה מועמדת לניצחון נוסף, בזכות הישגי מדיניותה הכלכלית. אבל היא הפסידה, וחזרה והפסידה ב-2009, מפני שלא הצליחה לדבר אל לבם של עניי הודו, מי שהשגשוג הכלכלי השאיר מאחור.

מאז, היא לא חדלה להתלבט איזו אסטרטגיה תחזיר אותה לשלטון. מודי מוצג כמנהל מוכשר של מדינתו (60 מיליון תושבים, העשירית בגודלה בהודו, גדולה כאיטליה). ב-12 שנות מנהיגותו, גוג'אראט נחלה הצלחות כלכליות ומשכה השקעות מתעשיות ענק בהודו ומחוצה לה. אבל ניסיונה של המפלגה בזירה הארצית מראה שאין זה מספיק לנופף במעלות טכנוקרטיות. צריך הרבה יותר מזה. נחוצה פניה אל הרגש, אפילו אל האינסטינקטים: גם אל הלב, גם אל המעיים.

זה בדיוק התחום שבו מודי מיטיב כל-כך. זה התחום המדאיג את המחוקקים בוושינגטון. זה התחום המדאיג הרבה ליברלים חילוניים בהודו, הינדו כמוסלמים. גם אם סר חינה של מפלגת הקונגרס השלטת - והוא אמנם סר, לרגל ניהול כושל, ובמיוחד בגלל שחיתות עצומת ממדים - האלטרנטיבה של מודי מדאיגה אותם. במאורעות חברתיים בדלהי אפשר לשמוע ביטויים קיצוניים של דאגה, והשוואות בין מודי ובין אדולף היטלר.

לחרדה הזו ניתן פומבי זה לא כבר בדברים שאמר יריב אישי מר של מודי, ניטיש קומאר, העומד בראש ממשלתה של ביהאר, המדינה השלישית בגודלה (103 מיליון בני אדם). קומאר השווה את שיטותיו של מודי עם אלה של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי.

כרגיל בתעמולת בחירות, יש כאן הגזמה לא מבוטלת. אבל אלה אינם זמנים רגילים בהודו. תחושה של מבוי סתום שורה על הדמוקרטיה הגדולה ביותר בדברי ימי האדם. הערגה אל יד חזקה מעניקה השראה לקקופוניה הפוליטית שלה. בחלל מנסרת השאלה איך להוציא את הודו מן הבוץ, ואיך לממש את הפוטנציאל של 1.2 מיליארד בני אדם. נראה בעליל, שלמפלגת השלטון אין עוד תשובות משכנעות. עליית מודי היא התוצאה האולי-בלתי-נמנעת.

110 מיליון הודים כבר מצביעים

המחרוזת האלקטורלית של הודו אמנם תתחרז במלוא אורכה רק באביב 2014, ותכלול 28 מדינות ושבע "טריטוריות" - ובסך הכול 800 מיליון בוחרים.

אבל חזרה מסיבית לקראת הבחירות האלה מתקיימת בימים אלה ממש. גם אם אין כאן מחרוזת, יש כאן לפחות צמיד גדול מאוד.

לפני עשרה ימים התחיל סיבוב בחירות לפרלמנטים המקומיים של חמש מדינות. הוא יושלם ב-4 בדצמבר, והקולות ייספרו ב-8 בדצמבר. הפרקטיקה המסובכת הזו מתחייבת מגודלה של הודו ומן הקשיים הלוגיסטיים הבלתי רגילים שבחירות מזמנות. לפעמים הבוחרים נמצאים בכפרים קטנטנים במעבה יער-עד.

לפני חמש שנים, ההצבעה בבחירות הכלליות נפרשה על פני שישה שבועות. העובדה שלא היו תלונות על זיופים היא תעודת כבוד לדמוקרטיה ההודית ולסדריה המשפטיים והביורוקרטיים.

הבחירות של השבועות האלה מתנהלות במדינות הבאות:

מאדהיה פראדש - המדינה השישית בגודלה, 72 מיליון בני אדם. הן יתקיימו ב-25 בנובמבר. במאדיה פראדש שולטת כיום BJP, האופוזיציה הפדרלית.

צ'האטיסגאר - המדינה ה-16 בגודלה, 25 מיליון בני אדם, הצביעה בשני סיבובים, ב-11 וב-19 בנובמבר. היא מדינה בעלת אוכלוסייה "שבטית" ניכרת, הרחק מן הערים הגדולות. היא גם זירת פעילות מרכזית של מחתרת מאואיסטית רצחנית. אף היא נמצאת בשליטת BJP.

ראג'סטן - הידועה יפה לתיירים ישראליים, המדינה השמינית בגודלה בהודו, כמעט 69 מיליון בני אדם, תצביע ב-1 בדצמבר. כיום שולטת בה מפלגת הקונגרס, הלוא היא מפלגת השלטון הפדרלית.

האזור המטרופוליטני של דלהי הבירה - עם כמעט 17 מיליון תושבים, יבחר ממשלה מקומית ב-4 בדצמבר. הוא נמצא זה 12 שנה בשליטתה של מפלגת הקונגרס. באותו היום תצביע גם אחת המדינות הקטנות ביותר, מיזוראם, בצפון מזרח הודו, מיליון תושבים. השלטון בה נמצא בידי מפלגת הקונגרס.

בחמש המדינות האלה יש 110 מיליון בעלי זכות בחירה, יותר ממספר בעלי זכות הבחירה בגרמניה ובבריטניה גם יחד. ההודים נוטים להצביע בהמוניהם, לפעמים אגב סכנה לחייהם (כמו למשל בצ'האטיסגאר, שבה הצביעו כמעט 75% מבעלי זכות הבחירה על אף איומי האלימות של המאואיסטים).

הבחירות האלה מעניינות במיוחד, מפני שהן מעמידות במבחן הפופולריות את שתי הטוענות העיקריות לשלטון המרכזי. אם מפלגת הקונגרס תאבד את השלטון בדלהי ובראג*סטן, יהיה אפשר לראות בזה איתות ברור למדי על המגמה הכללית. אם היא תישאר בשלטון, יהיה אפשר לטעון ש*הגל הכתום" של BJP הוא אולי גל, אבל רחוק מלהיות צונאמי.

גם אם סר חינה של מפלגת הקונגרס השלטת לרגל ניהול כושל ושחיתות, האלטרנטיבה של מודי מדאיגה את וושינגטון וליברלים חילוניים בהודו