יאיר לפיד, פרזנטור השנה

1.

יום חמישי שעבר, שעות הערב. למשרד האוצר היה דחוף, ממש דחוף, לבשר לאומה: שר האוצר יאיר לפיד נפגש עם סוללה מרשימה של בנקאים, המנכ"לים והיו"רים של הבנקים הגדולים, ואמר להם בהא לישנא: "עמלות הבנקים בישראל יקרות מדי ולא שקופות. יש לפעול להורדתן".

ההודעה לעיתונות הייתה קצרצרה. היא פירטה מי נכח בדיון ועל מה הוא נסב באופן כללי, וכמובן כללה את דבריו הנחרצים של לפיד: תורידו עמלות, הן לא שקופות, תקלו על עסקים קטנים ובינוניים, צריך לעודד את התחרותיות ואת החדשנות בשוק הבנקאי. בהודעה אחת התקבצו להן כל הקלישאות והסיסמאות של השוק הבנקאי. בהודעה אחת מיצב עצמו לפיד, או לפחות ניסה לעשות זאת, כמי שמגן על הצרכן האומלל מפני העמלות המוגזמות של הבנקאים וכמי שעובד לטובתו ולא מהסס לצאת נגד קבוצה של אנשים מהחזקים ביותר במשק.

לגבי הסיכומים על חשאיות הפגישה יש חילוקי דעות. מישהו אומר כי "הייתה הסכמה, אמנם לא בכתב אבל בעל פה, שמשאירים את תוכנה של הפגישה בתוך החדר ולא מדליפים אותה לתקשורת. אלא שזמן קצר לאחר שהסתיימה הפגישה, מיהרה הדוברת של לפיד להוציא הודעה לתקשורת שעסקה בעמלות הבנקים". במשרד האוצר טוענים כי מעולם לא היה סיכום כזה.

בכל מקרה, אותו מישהו אומר כי "התחושה הייתה שמטרת הפגישה היא אחת בלבד: שלפיד יוכל להוציא בסופה הודעה שבה הוא מצטייר כמגן הציבור, כאחד שדורש שיורידו את העמלות, כאילו זו הבעיה הכי חמורה וחשובה של המשק בכלל ובבנקים בפרט. בפגישה הוצגו ללפיד נתונים ולפיהם העמלות אינן גבוהות בהשוואה לעולם. לפיד לא ניסה להתעמת עם הנתונים, אלא ענה כך: 'אם אומרים כל כך הרבה פעמים שהעמלות גבוהות, כנראה הן גבוהות'.

"בפגישה גם הוצגו ללפיד תחזיות שליליות על המשק, הבנקאים קיטרו על העליהום שיש על המגזר העסקי שמרחיק מפה אנשי עסקים. לא ממש התפתח דיון מעמיק. לפיד התעניין מעט רק כאשר דיברו קצת על מחירי הדיור. בפגישות דומות עם שרי אוצר קודמים התפתח דיון קצת יותר רחב. הבנקים, למרות הטינה הטבעית ולעתים המוצדקת כלפיהם, נחשבים ברומטר של המשק. הם עם היד על הדופק ויש להם תמונת מצב על העתיד לקרות. הם יושבים על ברזי האשראי ויודעים אם האשראי מצטמצם או מתרחב. הם גם יודעים על השקעות עתידיות. הם נמצאים בקשר הדוק עם החברות ומבחינים בהרעה במצבן. לפיד לא ניצל את ההזדמנות כדי ללמוד או לראות צעד או שניים קדימה. כל שעניין אותו זה לשחרר את ההצהרה על העמלות הגבוהות ועל הצורך בהורדתן כדי שהדוברת שלו תוכל לצטט את דבריו בהודעה לעיתונות".

ההתנהלות של לפיד, כפי שעולה מתיאור הפגישה עם ראשי הבנקים, היא מראה להתנהלותו מהיום שבו מונה לתפקיד שר האוצר. הבעיה היא לא חוסר הידע המספק או הרקע החסר בהבנה הכלכלית, בשביל זה הוא רק היה צריך לבחור את האנשים המתאימים; הבעיה היא לא פליטות הפה, חוסר הדיוקים, ההבטחות הריקות מתוכן - כל פוליטיקאי הרי מתמחה בדברים הללו; הבעיה היא גם לא הזחיחות וההתנשאות - גם חלק מחבריו לממשלה חוטאים בכך; הבעיה היא הפרזנטציה.

לפיד אולי יצא מהתקשורת, אבל התקשורת מתקשה לצאת ממנו. הוא מצטייר יותר כמו הפרזנטור של משרד האוצר, בדיוק כמו שהיה בזמנו הפרזנטור של בנק הפועלים. כפרזנטור, אתה לעתים משווק משהו שאינו קיים, משווק מציאות מדומה ומיתוסים שרחוקים מאוד מהמציאות.

לפיד אמר זאת בעצמו: אם חוזרים כל כך הרבה פעמים על דבר מסוים, הוא כנראה נכון. הדימוי, המיתוס, הופכים לעובדה יצוקה מבטון. הדבר הזה צריך להפחיד כל אחד מאיתנו. למרות הפלורליזם לכאורה של התקשורת בישראל, למרות ריבוי הערוצים, הם לא ממש משקפים את המציאות לאשורה. האופק הכי רחוק של לפיד הוא מהדורת החדשות של ערוץ 2 עתירת הרייטינג - שם בעיקר אפשר למצוא את טביעות אצבעותיו וטביעות דובריו.

2.

הבנקים, כמובן, אינם מלאכים, אבל העיסוק בעמלות הוא מגוחך ומיותר. זה הכסף הקטן, הכל-כך קטן, שלא שווה בכלל לעסוק בו. משק בית משלם בממוצע כ-15 שקל בחודש על עמלות, קרוב ל-200 שקל בשנה. יש אלף ואחת צרות שצריך לטפל בהן במשק הישראלי, והעמלות הבנקאיות אינן אחת מהן.

טלפון אחד לדודו זקן, המפקח על הבנקים, היה מבהיר ללפיד את התמונה האמיתית: השוואה שעשה הפיקוח על הבנקים באמצעות חברת ייעוץ חיצונית העלתה שישראל מדורגת באחד המקומות הנמוכים בעמלות בנקאיות (ראו טבלה). לא הבנקאים עשו את ההשוואה הזאת, הרגולטור שלהם עשה אותה. הוא משרת אותם? לא ממש, ובוודאי לא בעניין העמלות שזכה בשנים האחרונות לרעש חסר פרופורציות.

אם לפיד רוצה לתקוף את הבנקאים ואת הרגולטור שלהם, עליו להתמקד בדבר אחר לגמרי - במרווח הפיננסי שאנחנו כותבים עליו שוב ושוב בשנים האחרונות. נשמח להזכיר פעם נוספת: הכסף הגדול של הבנקים שנשאב מהצרכנים, במיוחד החלשים, הוא מהריביות על האובדראפט שלהם, על משיכות היתר שלהם, על ההלוואות שהם נוטלים מהבנקים. לא מדובר כאן ב-20-30 שקל בחודש, אלא במאות שקלים ובאלפי שקלים לחודש, תלוי בהיקף ההלוואות.

מהי הפעילות הבנקאית הקלאסית שסוחטת מיליארדים מהציבור? זו הפעילות שמתווכת בכסף. הבנק הוא הרי סוג של מתווך - לוקח כסף מפלוני, בדרך כלל ממשקי הבית, באמצעות הפיקדונות, ונותן אותם לאלמוני, בדרך כלל הלוואות לסקטור הפרטי וגם למשקי הבית - אותו אוברדראפט מפורסם והלוואות אחרות. על הפיקדונות הוא משלם ריבית נמוכה יחסית ועל ההלוואות הוא גובה ריביות גבוהות יחסית - מריבית על הלוואות סטנדרטיות, דרך ריבית בגין משיכת יתר ועד ריבית בגין חריגה ממסגרת האשראי.

ההפרש בין הריביות הוא-הוא המרווח הפיננסי, הדובדבן שבקצפת רווחי הבנקים. במגזר משקי הבית המרווח הזה כפול ומשולש מזה שבמגזר העסקי (כ-5% לעומת כ-2%. ככל שהריבית הבסיסית יורדת כך גם המרווח יורד).

במילים פשוטות יותר: במגזר משקי הבית הבנקים משלמים ריבית מאוד נמוכה על פיקדונות (שתלויה כמובן בריבית הפריים), אבל גובים ריבית מאוד גבוהה על הלוואות. הסקטור העסקי מקבל ריביות הרבה יותר גבוהה על פיקדונות (בטענת הגודל) ומשלם ריביות מאוד נמוכות על הלוואותיו.

באורח פלא, דווקא האשראי במשקי הבית הרבה יותר בטוח מבמגזר העסקי, הרבה פחות מסוכן, מפוזר על מיליוני לווים ומגובה בבטוחות קלות לעיקול ולמימוש. ולמרות זאת, משקי הבית משלמים ריביות של עושק. האשראי בסקטור העסקי הרבה יותר ריכוזי והרבה פעמים עם בטוחות לא ממש מושלמות ומוצקות. השורה התחתונה היא שעודפי הגבייה ממשקי הבית מסתכמים במיליארדי שקלים מדי שנה, אבל מה שמעצבן את לפיד ועוד כמה חברי כנסת הוא עמלה כזאת או אחרת שיכולה לחסוך כמה שקלים בחודש.

איך פותרים זאת? כל החוכמולוגים יקפצו מיד ויצעקו בקול גדול: תחרות, תחרות, תחרות. אכן כך, אבל תחרות בתחום הבנקאות לא נוצרת יש מאין, והיא לא ממש דומה לתחום הסלולר למשל. בנקים זרים לא עומדים כאן בתור ולא יעמדו, כי זה שוק פצפון מבחינתם. תחרות בין הבנקים לבין עצמם? תשכחו מזה, היא קיימת רק בשוליים. הבנק החברתי? נו, עוד חזון למועד.

מה כן? רק רגולציה כבדה יותר, עד כדי הגבלת המרווח (גם זה די מורכב). אבל תשכחו גם מזה, כי המפקח על הבנקים לא יעז לערער את יציבות הבנקים, והגבלת המרווח הרי תחתוך את רווחיהם ותערער על יציבותם. זו המציאות והיא די מייאשת. צריך לומר אותה בפה מלא ולא לנופף בסיסמאות.

עוד מיתוס המופץ בנוגע לבנקים הוא שהשכר המפוצץ של עובדי הבנקים הוא שורש כל הרע והחסם בפני הורדת עלויות השירותים הבנקאיים. זו כמובן שטות מוחלטת. ראשית, גם אם הבנקים יתייעלו, והם אכן צריכים להתייעל, הרווח מאותה התייעלות לא יגיע לצרכן, אלא לכיסי המנהלים (באמצעות בונוסים גדולים יותר) או לכיסיהם של בעלי המניות (באמצעות רווחים גדולים יותר ודיבידנדים גבוהים יותר).

שנית, השכר בבנקים הוא לא בדיוק כמו שמוכרים לנו, כי נוצרו שם פערים עמוקים. השכר החציוני של עובדי הבנקים, כ-40 אלף בסך הכול, עומד על כ-12 אלף שקל ברוטו בחודש. זה אמנם כפול מהשכר החציוני במשק הישראלי (כ-5,800 שקל), אבל אי אפשר להגדיר אותו שכר מפוצץ. בהחלט אפשר להגדיר את רמת השכר החציונית בישראל מחפירה ומבישה (ובכלל, המחשבה המעוותת שהשתרשה פה, ולפיה 12 אלף שקל לעובד ברוטו זה "יותר מדי", מעידה יותר מכול על הניתוק של האליטה הכלכלית בישראל).

10% מעובדי הבנקים, כ-4,000 איש, מקבלים שכר מינימום בלבד, ומהצד האחר, שכבה של כ-7,000 עובדים מרוויחה יותר מ-21 אלף שקל בחודש ברוטו. השכבה הנהנתנית, בעיקר מנהלים, שמרוויחה יותר מ-40 אלף שקל ברוטו בחודש כוללת כ-770 עובדים. הקצה העליון של המרוויחים ילך וידולל עם השנים, עם הפרישה של הדור הוותיק ויציאתו לגמלאות. הדור הצעיר יכול רק לחלום להגיע לרמות השכר הללו, ומנהלי הבנקים רק מייחלים לרגע שבו עובדים ותיקים ו"יקרים" יפנו את מקומם לעובדים "זולים" יותר. זה תהליך ההתייעלות הטבעי בבנקים, והיו בטוחים שאגורה ממנו לא תגיע אליכם.

eli@globes.co.il

 עמלות בנקאיות