החדשים הפסידו: רובי וויליאמס מערבב עבר והווה באלבום חדש

לפני 12 שנה, רובי וויליאמס הוציא את אחד מאלבומיו הטובים והמצליחים ביותר, Swing when your'e winning. המוזיקאי הבדרן הכי אהוד שקם בבריטניה בשנות ה-90, חזר למסורות הסווינג והראט-פאק האמריקניות עבור אוהדיו הצעירים בשנות האלפיים. המבוגרים קיבלו נוסטלגיה מהצעיר הפוחז והחביב שממילא כבר חיבבו, ואוהדיו נחשפו לעולם צלילי חדש. זה היה מרענן אמנותית ומשתלם כלכלית. כעת וויליאמס חוזר לאותה מעטפת צלילית בערך, אבל במתכונת מעט שונה. אלבום הרטרו השני שלו מציג תערובת בין קלאסיקות פופ לבין שירים חדשים שזכו לאותו עיבוד תזמורתי עשיר ונוסטלגי. התוצאה גם היא מעורבת. בגיל 39, הורה טרי לילדה בת שנה מיחסיו עם הדוגמנית הטורקו-אמריקנית איידה פילד, וויליאמס נשמע כמי שבא לעבודה בחדווה, וזה המון, אבל לא בטוח שכל השירים יוצאים נשכרים מהזיווג הזה בין העבר להווה.

האלבום הוא גם פרי שיבה לעבודה צמודה עם הכותב והמפיק גאי צ'יימברז, שהיה אחראי ללהיטי הסולו הכי גדולים של רובי פוסט "טייק ד'את". אחרי שדרכיהם נפרדו ושגיששו שוב חזרה, זה להם אלבום ראשון שאת כמעט כולו יצרו בצוותא. אז לצד חולשה ב-Puttin' On The Ritz, וויליאמס מצטיין בגרסה עתירת הומור ל-Minnie The Moocher. ובראש כל השירים המחודשים נמצא הדואט הבולט של האלבום מבין כמה. וויליאמס ובעיקר שותפתו לילי אלן, מצליחים להביא את Dream A Little Dream בגרסה שמחד לא מוסיפה מאום על המקור, ומאידך נהנית מכל המתיקות המלבבת של שניהם. ולא פשוט לגעת בשיר הכה מבוצע הזה ולצאת ממנו בהחלט בשלום. אלא שלצד השירים הוותיקים והמוכרים, נמצאים כאמור גם שירים חדשים. ואלו, בלי יוצא מהכלל, פשוט טובעים מול הפופ המושלם והישן. אפשר להעריך את הרצון של וויליאמס את ציי'מברז לאתגר את עצמם ואת מאזיניהם ולחגוג את שיבתם גם לכתיבה משותפת ולא רק לביצוע. אבל זה כנראה מראש לא כוחות, לפזר את ששת השירים החדשים שלהם כשהם שרוגים בין קלאסיקות אלמותיות שהם הפופ הכי עילי. הרוח הטובה שורה על כל האלבום, ויש בין החדשים גם כמה שירים חביבים בהחלט, אבל , במקרה הטוב הם חיוורים בעומדם לצד הנפילים.

לאוהדי וויליאמס בלבד.