אריק איינשטיין - תחנה סופית

24 שעות לפני שהסתלק מאיתנו אריק איינשטיין, ציינו 8 שנים ללכתו של ג'ורג'י בסט. אני יודע שזה משפט קצת מוזר לפתוח בו את ההתייחסות הראשונה לאריק איינשטיין בלשון עבר, אבל אני כותב אותו לא רק מפני שהוא הראשון שעלה על דעתי כששמעתי בצמרמורת על מותו הפתאומי, אלא מפני שאני יודע שהוא אולי היחיד שהיה יכול לגרום לאיינשטיין הקורא, למרות שהיה אוהד של ארסנל, להישאר גם לפסקה הבאה.

13 שנים לפני שהסתלק מאיתנו אריק איינשטיין, חלקנו ג' ואני משרד קטן ברחוב שיינקין. ג' שמע אז ללא הרף את הדיסק האחרון של אריק ושלום, מה שגרם לל', בחורה צעירה מהקריות שעברה לעיר הגדולה ועבדה אצלנו כמזכירה, לשאול אותי יום אחד: "תגיד, איך קוראים לזמר הזה שג' אוהב?".

שמעתי ולא האמנתי שבישראל של 2001 יש מישהי בת 21 שלא יודעת מי זה אריק איינשטיין. הרגע ההוא נצרב במוחי כסימבולי, כסמל לכך שאני כנראה כבר לא מכיר את המדינה שבה אני חי, מדינה שבה הפך האייקון התרבותי הגדול ביותר שלנו ל "הזמר הזה שג' אוהב".

בפס הקול שהשאיר איינשטיין אחריו, רק אחדים מהשירים הם כולם מעשה ידיו. את רוב להיטיו-להיטינו כתבו או הלחינו אחרים: שלום, מיקי, יצחק, יוני (וכשנזכרים שבעצם גם לו קראנו "אריק", מתחילים להתגעגע לימים שבהם אפילו לכוכבים היו שמות פרטיים).

הפסקה האחרונה לא נכתבה כדי לגרוע חלילה מכבודו של מי שבכל זאת יופיע היום הופעת-פרידה אחרונה, למרות שסרב לה בעקשנות במשך יותר מ-3 עשורים. להיפך: כמו כוכבי הכדורגל והכדורסל הגדולים שהעריץ, גם גדולתו של איינשטיין הייתה בכך שהצליח להרים כוכבים אחרים לשמיים ולהוציא מהם את המיטב. לכתוב שיר לאריק, לא כל שכן עם אריק, היה מעשה שסחף את כל האנשים המוכשרים סביבו לתצוגת שיא.

לא מעט שנים מפועלי המקצועי הקדשתי לניסיון לפענח את הצופן של הגבריות הישראלית. אם זה הופך אותי למומחה בתחום, הרי שעדות המומחה הראשונה שלי תהיה: לא היו גברים כמו אריק. הנון-שלאנטיות, שפת הגוף הנדירה שגרמה לו לשיר עוד לפני שפתח את הפה, היכולת להמיס כל אישה בחיוך, היכולת להיראות כל-כך טוב בג'ינס וחולצת צווארון מעל חולצת טריקו... רוצה לומר שבמישור המגדרי היינו כולנו חיקויים מוצלחים יותר או פחות, הרבה פחות, של "אלי" מ"מציצים".

כמו רבים ממעריציו, עלי להודות שלא אהבתי את הציבוריות המבליחה שלו בשנים האחרונות, כאילו היה שונסי גארדנר, הגנן מ"להיות שם" של קושינסקי. בכל פעם שנאות להתראיין ציפינו כל-כך למוצא פיו עד שהתעקשנו לחפש בכל משפט שלו משמעות סימבולית נחבאת, בעוד הוא בסך-הכול היה אריק. אלא גם במותו, אף יותר מאשר בחייו, לא יימלט איינשטיין מהסימבוליות הזאת.

נכון, הלכו כבר רבים וטובים שסימנו את תום ימי ארץ ישראל הישנה והטובה והעברתה לידי מי שישראל הישנה לא הייתה כל-כך טובה עבורם. היו את חנוך לוין ויוסי בנאי, נעמי שמר ואהוד מנור - ועוד כמה שמות שהיו לתחנות במסע ההלוויה (או לפחות בטרנספורמציה) של הישראליות שאהבנו לאהוב, אבל איינשטיין הוא תחנה סופית.

סופית עד כדי כך שהמשפט הראשון שהצלחתי להוציא מהפה אחרי שנודע דבר מותו הוא: "אני לא בטוח שהשמש תזרח מחר בבוקר" - וזאת למרות שידעתי שבעולמם של מי שעבורם היה איינשטיין "הזמר הזה שג' אוהב", היא תזרח כרגיל גם על הבוקר שעבורנו יהיה הראשון לשארית חיינו.