גן עדן אמיתי: האי הפיליפיני בורקאי שווה ביקור, למרות הכל

אני מתחילה את הכתיבה על הטיול לאי בורקאי (Boracay) כמה ימים לאחר שסופת הטייפון הייאן פקדה את הפיליפינים והביאה למותם של יותר מ-2,370 בני אדם, ולכ-22 אלף נעדרים. רק כמה שבועות עברו מאז שחזרתי משם, ואני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אילו. מתקשה להינתק ממסך הטלוויזיה, צופה שוב ושוב במראות הקשים, ומחפשת בין הניצולים את האנשים שהכרתי באחת החופשות הכיפיות שחוויתי.

האם הם בסדר? מה קורה עם אדוארד, הברמן האחד והיחיד, שידע בדיוק איך אני אוהבת לשתות את המרגריטה שלי; מה יהיה עם החלום שלו לחסוך כסף, לעבור לקנדה ולעבוד עם הדוד שלו? ומה עם קאשה הצחקנית? ומה שלום "שומר הראש" הפרטי שלי, זה שתמיד השגיח על חפציי בחוף הים? ומה עם ג'יי.בי הקנדי וארמה ההולנדי, שעשו רילוקיישן לעיר סבו, והקימו שם חברת סטארט-אפ?

קשה לי לדמיין את העיר שבה התקיים המפגש הראשון שלי עם בורקאי, מלאה פתאום במטוסים ובציוד אספקה לשעת חירום. קשה לדמיין את האי, גן העדן שלי, מאבד את שלוותו.

תחליף לתאילנד

האמת היא שבכלל לא תכננתי להגיע לפיליפינים - בורקאי היה בשבילי בעצם תחליף לתאילנד. ידעתי שאני רוצה חול, מים ושקיעות, אז כמו כל ישראלית רגילה, מיד אמרתי לעצמי "תאילנד". לשמחתי התוכנית ההיא לא יצאה לפועל מכל מיני סיבות, ומצאתי את עצמי נוחתת בבורקאי, אחד מתוך יותר מ-7,000 האיים המרכיבים את הפיליפינים. האי אינו רחוק ממנילה, הבירה. בסך-הכול 315 קילומטרים דרומית משם. אבל זה לא אומר שהנסיעה לשם היא קפיצה קטנה: נדרשו שתי טיסות, מעבורת (כלומר, סירת מנוע מאולתרת) והסעות, אבל היה שווה.

ב-2012 הכתיר מגזין התיירות הנחשב Travel & Leisure, את האי בורקאי כ"אי הטוב בעולם" לאותה שנה, מה שגרם לעלייה גדולה בפופולריות שלו, גם במגזרים לא צפויים. השנה, למשל, אירח בורקאי את הכנס השנתי העולמי של החנונים Geek Convention (כן, יש דבר כזה, וישראל, בלי עין הרע, הפגינה בו נציגות מכובדת).

לפנות ערב אני מגיעה סוף סוף לאי ונוחתת ברחוב הראשי של בורקאי. מימין ומשמאל באסטות מקומיות לצד בתים, טרייסיקלים בכל פינה משתחלים בין רכבים מיושנים. אי אפשר להימלט מתחושה מסוימת של דלות.

אני עושה צ'ק אין במלון Red Coconut, על הים. חדרים ענקיים, wifi חופשי, כולל ארוחת בוקר, ובזיל הזול. קבלת פנים חמה בבר, עם קוקטייל פירות אקזוטי משובח במחירים מגוחכים. מסביבי תיירים מארצות הברית, מאוסטרליה, מרוסיה, מהולנד, מקוריאה, מאנגליה, אפילו מערב הסעודית.

בחצות הבר נסגר וחיי הלילה מתחילים. נהירה המונית למועדון Summer, שמזכיר לי את מועדון הקולוסיאום של פעם בתל אביב. האלכוהול זורם לצד עשן סיגריות ומוזיקה עכשווית. "כולם" מגיעים לסאמר. כל אחד ואחת ומטרותיו-מטרותיה. קשה שלא להבחין בפיליפיניות מקומיות במיטב מחלצותיהן, תרות בעיניהן אחר "הנסיך", שאולי יגשים להן את החלום.

טקס שקיעה יומי

בוקר ראשון בגן עדן. יוצאת אל המרפסת ומולי מרבד תכלת בלי התחלה ובלי סוף. בורקאי מציע אין-סוף בילויים וחוויות סביב הים: צלילה, שנורקלינג, שיט, גלישת רוח, גלישת גלים, רוכלים על החוף, קעקועי חינה, קליעת צמות, אוכל טעים-טעים, פירות טרופיים לא מוכרים, פירות טרופיים כן מוכרים, מראות אחרים, אווירה אחרת.

הרחוב הראשי כולל סמטאות קסם קטנות, גדושות בחנויות קטנות ובדוכנים של אוכל רחוב. החוף המרכזי נמצא בחלקו המערבי של האי ומכונה החוף הלבן. כ-3.5 קילומטרים רבועים של חול לבן, שבו מתרכזים רוב חיי היום והלילה. הכי כיף פשוט ללכת לאורכו מקצה לקצה. מי שמבקש להתבודד, Puka Beach, רצועת חוף מבודדת וקסומה, היא המקום בשבילו. בהמשך שכרנו סירה יחד עם אנשי צוות מיומנים. אמנם היה סוער קצת, אבל הצלחנו להגיע לפינות חמד, ובין לבין עצרנו לשנורקלינג.

בין חוף לחוף פיתחנו רעב רציני. וזו הייתה סוגיה: הגענו לפיליפינים עם חשש כבד בנושא האוכל אחרי שחברים שהיו במקום טענו שאין מה לאכול. מתברר שיש ויש. אין מה לחשוש מבסטות המזון ברחוב ולאורך החוף - הכול טעים ומסקרן; גולת הכותרת הקולינרית הפרטית שלי הייתה ה-Talipapa Market, שוק הסי-פוד של האי. הקונספט פשוט: דוכנים שמציעים את מרכולתם הטרייה, דגים, שרימפס, קלמרי, קיפודי ים, בשר, ירקות ומה לא בעצם. אתה קונה מוצרים טריים וניגש למסעדה ממול, שמבשלת את זה על המקום. ארוחה גדולה ומשביעה, הכוללת דגים ופירות ים, מסתכמת לכל היותר בכ-100 שקלים לזוג. למי שבכל זאת מחפש טעמים מוכרים, יש במתחם ה-D mall גם מסעדות - תאילנדית, איטלקית, ספרדית ועוד.

ולא רק אוכל: בין צלילה לשיט, לרביצה על החוף, למדיטציה או ליוגה (יש מרכז יוגה מקסים), אפשר להתענג גם על מסאג, על פדיקור ועל מניקור. על חוף הים עשרות מעסות המציעות את שירותיהן ב-350 פזו (כ-30 שקלים) לשעה.

בכל מקרה גולת הכותרת של האי היא השקיעות עוצרות הנשימה. בכל יום, החל בארבע וחצי אחר הצהריים, מתחיל טקס השקיעה היומי. המוני אנשים נאספים על החוף וסירות מפרש מתקבצות במים. עיני כולנו נשואות מעלה. אט-אט מצטיירת בשמיים תמונה מרהיבה של צבעים; כחול-תכלת מעורבב עם כתום וצהוב ואדום וורוד. אף שקיעה אינה דומה לקודמתה.

אבל סוד הקסם טמון לא בחוף ולא בשקיעות. הקסם מתחיל באנשים. החיוך שלא מש משפתיהם והאדיבות האין-סופית. איך הם שומרים על רוח טובה כל הזמן? הרי את הדלות והקושי רואים מכל עבר. משיחות עם מקומיים היה ברור שהחיים לא תמיד פשוטים עבורם. אבל כמו שאמר לי מישהו: מה יש לי להפסיד? רעב וצמא לעולם לא אהיה. כשראה שאני לא מבינה, הסביר: אם יהיה רעב, תמיד יוכל לדוג לעצמו דג בים ולהרוות את צימאונו במיץ קוקוס. גם זו דרך להסתכל על החיים.

נזכרתי בשיחה הזו כשראיתי בטלוויזיה את ההרס שזרעה הסופה. מה עלה בגורלו של אותו אדם? האם הוא עדיין בחיים? רק כמה ימים מאוחר יותר הצלחתי ליצור קשר עם האי. מחברים מקומיים עודכנתי שבורקאי לא סבלה מהסופה. היא רק ניתקה את האי מהחשמל למספר ימים, ונעה הלאה. היה מפחיד, אבל לא יותר מזה. אני כבר יודעת שאחזור לשם. אני מקווה שרבים נוספים יעשו זאת. הפיליפינים צריכים תיירים מערביים וכסף מערבי כדי לשקם את כלכלת המדינה ולסייע לאיים שניזוקו. צריך לעזור לקסם להשתקם.

מידע מעשי

איך להגיע: בדרך כלל מגיעים בטיסה מיעד אחר במזרח ונוחתים בעיר סבו (Cebu), וממשיכים בטיסת פנים לקטיקלן (Caticlan) או לקליבו (Kalibo). מומלץ בקטיקלן הקרובה יותר (נסיעה של רבע שעה במעבורת לאי בורקאי, לעומת שלוש שעות מקליבו). מחירי הטיסות הפנימיות 600-500 דולרים. אין צורך בוויזה.

מתי להגיע: העונה מתחילה בנובמבר. בדצמבר-ינואר מפוצץ בתיירים בגלל חופשת הכריסמס. פברואר הוא זמן מצוין, אחר כך מתחילה עונת המונסונים.

מחירים: נמוכים. ישראלים שתמיד חוששים שיעבדו עליהם, יכולים להירגע.המחירים אחידים: בצלילה, במים המינרליים, במונית, באלכוהול וכדומה.