האם ליברמן מסוגל להתרכך?

חופשי מעינוי הדין - ותהיה הדעה על התוצאה אשר תהיה, הדין התענה מאוד - אביגדור ליברמן מקבל הזדמנות חדשה. אין הוא זקוק להזדמנות כזאת ממני, או מן המיעוט הקטן של אנשים המחזיקים בדעותיי. אבל הוא זקוק לה בהחלט באזור שאנחנו מכנים מפני הנוחיות "מרכז". זה המקום, שבו פוליטיקאים מגיחים ממרתפיהם הרעיוניים כדי לזכות במכובדות, כדי להעפיל אל הפסגה. "מה למדת בשנות עינוי הדין, מר ליברמן גדול שלי", היא לפיכך שאלה חשובה למדי.

אני מנחש ש-17 השנה המיתיות ההן גמלו אותו לפחות במקצת מיהירותו הקודמת. הן לימדו אותו בדידות ועצב, הן הנחילו לו פרספקטיבות קיומיות, הן הקנו לו את היכולת להרהר באופן פילוסופי. אני מנחש שהוא חזר ועצם את עיניו, אפילו מבלי לשרוק מוצרט, וידע שהמערבולת עלולה להיות חזקה ממנו, והוא עלול לטבוע; ומאחר שהוא עלול, אולי יש דברים חשובים יותר מאשר לדרוס יריב פוליטי, או לנצח בוויכוח בכל מחיר. אולי אפילו עלה בדעתו שהוא מסוגל לטעות, שאין הוא צודק תמיד וללא תנאי.

אני מחפש את מר ליברמן המרוכך, המזוקק, המעודן דווקא מפני שחזרתי וכתבתי בגנותו במרוצת השנים, לפעמים בתוקף רב מדי (הוא התלונן פעם במכתב למערכת על *דברי הבלע* שלי, ואתר הרשת של מפלגתו האשים אותי ב"אנטישמיות"). אולי אני עושה כן מפני שאני רחוק ("יושב על המרפסת", בלשונו של קורא נרגז אחד), ובניגוד לאחי הבכור אינני נאלץ לצפות בפוליטיקה הישראלית על מרקע הטלוויזיה יום אחר יום; ואולי מפני שקצת נמאס לשנוא בני-פלוגתא.

יוסי ביילין ניסה את זה בשעתו עם מר ליברמן, וגילה בין השאר את חיבתו למוצרט. אבל הוא עצמו עמד על עקרות התרגיל בהומניזציה של היריב, לאחר שהיריב התייצב בעצרת האו*ם בניו יורק, כשר החוץ, ושלח את העולם החיצון לעזאזל.

לחלוחית של עייפות

השאלה היא אפוא אם שנות המסה והניסיון של מר ליברמן הביאו אותו רק להרהורים טקטיים, או גם אסטרטגיים; לעצב מקומי - או לדרגה קצת יותר מעמיקה של פסימיות קיומית, המחייבת את בעליה לעצור, להתאפק, אפילו להתחרט מבלי להרגיש שהחרטה מפחיתה מכבודו.

מיותר להגיד שאין לי כל מושג. אולי שר החוץ ירצה לכתוב מסה מהורהרת, או מכתב ארוך, ולספר לנו על שעות הבדידות של הרץ למרחקים ארוכים. אבל מה אני אומר, זה לא יקרה, מפני שבמחנהו הפוליטי מונולוג כזה ייחשב למעשה של חולשה, ופטריוטים לאומיים אינם מורשים אפילו לרמוז על חולשה ועל ספק.

כטוב לבי בספקולציות חשבתי שדברי מר ליברמן במעמד "חזרתו הביתה" למשרד החוץ סיפקו רמז דק על מוטציה כלשהי. הוא דיבר שם במתינות כמעט לא-ישראלית על היחסים עם ארצות הברית, בטון של ענווה, עם לחלוחית של עייפות ועם גרגיר או שניים של חוכמת הניסיון. הם "אבן-הפינה" של מדיניות החוץ שלנו, הוא אמר על היחסים, שראש הממשלה מסכן בימים האלה. אסור לנו לפגוע בהם, גם כאשר יש חילוקי דעות בינינו. אכן, דברי אלוהים חיים.

הבנאי הטוב ביותר

הואיל ואני עוקב אחר התבטאויותיו רק באופן אקראי, אני נאלץ לחזור ולהיתלות בקש, כמו למשל הערתו המבודחת על הורדוס. *הוא היה הבנאי הטוב ביותר במדינת ישראל*, אמר מר ליברמן על אחרון מלכי יהודה, שמת בערך 2050 שנה לפני קום המדינה. ההסבר שנתן שר החוץ להישגי הורדוס: "לא הייתה אז רגולציה".

אמנם חופש הפעולה של הורדוס לא היה קשור רק בהיעדר פיקוח פרלמנטרי או מינהלי, אבל אינני עומד להקניט את שר החוץ על תובנותיו ההיסטוריות. אדרבא, אני מתעניין מנין באה לו האסוציאציה ההרודיאנית. האם באה לו משיחה עם מסורב הוויזה מיכאל בן-ארי, המלמד את תולדות הר הבית באוניברסיטת אריאל? או אולי מאורי אריאל, שר השיכון רב האנפין? הבה נניח שלא. הבה נקווה שמר ליברמן עשה בשנות ענותו מה שפוליטיקאים בצרה תמיד אהבו לעשות: לקרוא ביוגרפיות של פוליטיקאים אחרים בצרה.

ומה לך חומר רב השראה יותר מביוגרפיות של מנהיגי הריבונות היהודית האחרונה בארץ ישראל. כמה קשה להשיג ריבונות, כמה קל לאבד אותה. הורדוס באמת היה בנאי מעולה. הוא בעצם האיש שהוריש לנו את הגעגועים אל בית המקדש. לפניו לא הייתה סיבה אסתטית להתגעגע. פארו של מקדש הורדוס, אף כי היה קיים בקושי 80 שנה, מילא תפקיד מרכזי במטאפיזיקה של הזיכרון היהודי מאז ואילך, לטוב ולרע.

הרפורמות הניאו-הרודיאניות

כמובן, הורדוס היה עריץ שהרומאים קראו "אוריינטלי". הוא היה קרוב יותר לפרקטיקות של מלכי פרס מאשר לרפובליקה הרומאית של זמנו, או לאוגוסטוס מיטיבו (זה שאמר, כי בחצר הורדוס מוטב להיות חזיר מאשר בן המלך). אבל הוא עיצב דגם שלטוני, שהיה יכול להאריך את ישיבת ישראל על אדמתו, אילו הצליח להוריש אותו.

הורדוס הציל את יהודה, לפחות חלקית, מפני תוצאות הניוון האישי והפוליטי של מלכות החשמונאים. אלכסנדר ינאי הזהיר את שלומציון מלכתו "לא מפני הצדוקים, ולא מפני הפרושים, אלא מפני הצבועים". מה חבל שלא הזהיר אותה מפני יוצאי חלציו, אנטיגונוס והורקנוס השוטים. אל נכון, הורדוס היה מקדים להיפטר מהם, אילו היה אביהם. ההיסטוריוגרפיה היהודית לא היטיבה איתו, מהרבה סיבות מובנות. אבל הריאליזם הפוליטי שלו דמה במידה מסוימת לגניוס הפוליטי של אחד מקודמי-קודמיו, אחאב בן עומרי, אולי הגדול בשליטי ישראל, שמחברי ספר מלכים שנאו בהתרגשות מיוחדת.

הקרא מר ליברמן את הביוגרפיות שלהם? מה מאוד מוטב לקוות שכן. מה מוטב לקוות שלמד מהם את ערך הריאליזם במדיניות החוץ, במקום את ערך ההתרסה הצורמנית והמתחסדת של רוב מלכי יהודה הקדמונים. המרכז הפוליטי אמנם אינו מתעניין במיוחד בהורדוס, אבל מי יודע, אולי מר ליברמן יצליח לחזור ולעניין אותו. אני מתנדב לכתוב את הערך האנציקלופדי על "הרפורמות הניאו-הרודיאניות של אביגדור ליברמן, 2027-2017". אחר כך, אולי, יבוא תורו של יצחק הרצוג.