האיטלקי המרגש: טעימה נפלאה מהיין פפה האיטלקי

סופייה פפה לא מדברת אנגלית. לרגעים נדמה שהיא מבינה כל מילה שאומרים לה, אבל מעדיפה לזרום באיטלקית. אחרי חמש דקות שבהן האזנתי לה בשקיקה, מגלגלת את השפה היפה בעולם על לשונה, כבר נדמה היה לי שאני מבין מה היא אומרת. כמה דקות אחר כך, כשמזגה את היין, כבר הייתי משוכנע. גם התרגום של קיארה, אחייניתה הנאווה, האמונה על הניהול ועל השיווק, כבר היה כמעט מיותר. פשוט כבר לא היה צורך להבין את ההסברים, היין דיבר בעד עצמו.

אמידיו פפה בן ה-81, אביה של סופייה, יוצר יחד איתה כמה מהיינות הכי מרגשים שיצא לי לטעום מעודי. מדובר בסך-הכול בשני יינות - אחד אדום ואחד לבן. אבל איזה יינות. פפה חי בכפר Torano Nuovo, ליד חופי הים האדריאטי באברוצו, אחד המחוזות הפחות מוכרים לחובבי היין האיטלקי. אלה מחפשים בדרך כלל את הריגושים שלהם בטוסקנה ובפיימונטה, ואם הם קצת יותר מתמצאים, אולי גם בוונטו. באיטליה מגדלים יין בכל אחד מעשרים המחוזות הקיימים בה. מחוז אברוצו, אף שהוא המחוז הצמוד למחוז לאציו, שבו שוכנת רומא, מעולם לא נחשב למחוז חפץ של חובבי היין. שני זני הענבים שבהם משתמש פפה - המונטפולצ'יאנו האדום (ונא ללא לבלבל עם הווינו נובילה די מונטפולצ'ינו הטוסקני המהולל, המיוצר בכלל מענבי סנג'יובזה) והטרביאנו הלבן - מעולם לא חרגו מתחום הזנים שכל יתרונם הוא בכמות היין שאפשר לייצר מהם. זאת אף שהם מאוד נפוצים, לא רק במחוז אברוצו. את המונטפולצ'יאנו האדום אפשר למצוא בעשרים מתוך 95 הפרובינציות המרכיבות את המחוזות האיטלקיים. הטרביאנו הלבן הוא הענב השני הכי נפוץ בעולם. ועדיין, אף חובב יין ממוצע ומעלה מעולם לא חיפש יינות דווקא משני ענבים אלה.

היקב של משפחת פפה נוסד כבר ב-1899, אולם שימש בעיקר לייצור יין שלא ממש בוקבק אלא נמכר לתושבי המקום במילוי עצמי. ב-1964 ירש אמידיו את ייצור היין מאביו ג'וזפה, והתחיל לבקבק את יינותיו ולשווקם. והשאר, היסטוריה, גם אם לא ממש מוכרת לרובנו.

אפשר למלא ספר בניסיון לתאר מה עושה פפה, ובעיקר את מה שאינו עושה. למשל, הוא אינו מדשן ואינו מרסס; מה שמוגדר בימינו כחקלאות אורגנית וביו-דינמית. הוא בוצר רק את הענבים שהבשילו לחלוטין, ורבים מהם, אלה שאינם טובים בעיניו מספיק, מושלכים לקרקע עוד בכרם. אלא ששיטות אלה נפוצות ביותר ויותר יקבים (גם אם מספרם היחסי קטן עדיין). מה שהופך את יינות פפה לסנסציה אמיתית הוא מה שהוא עושה, סליחה, שוב, לא עושה, ביקב עצמו.

ענבי הטרביאנו הלבנים נדרכים ברגליים (ממש כמו פעם) באמבטיות עץ (על-ידי נערות צעירות, אוהבים בני משפחת פפה לספר...). את המונטפולצ'יאנו, או בשמו המקומי בומבינו, מועכים בידיים (!!!) דרך רשת מיוחדת. התסיסה מופעלת רק על-ידי שמרי הפרא הטבעיים המצויים על הענבים עצמם, ולא בשמרים מתורבתים, יעילים ובטוחים לשימוש ככל שיהיו. ואולי המפתיע מכול - היין מתיישן במכלי בטון מצופים זכוכית בלבד, ללא חביות עץ, ואינו מכיל גופרית דו-חמצנית, מה שאמור לאפשר לו חיי מדף של כמה חודשים בלבד. כמעט כל יינות העולם מכילים אותה גופרית דו-חמצנית, SO2, וידוע שחייהם בלעדיה קצרים להחריד. ייננים ששמעו על כך הביעו תמיהה, כמעט תרעומת, וטענו שהדבר אינו אפשרי.

מכיוון שאינני מעבדה מהלכת על שתיים, קשה לבדוק ולאשר את אמיתות פרט זה. דבר אחד ברור: מדובר ביינות יוצאי דופן. מעולם לא שתיתי יינות כאלה. יינות שאפשר להרגיש בהם את הענבים עצמם. את האדמה, את הטבע. את כל כוחות החיים. והמוות. פשוט כך. אבל כמה לא פשוט.

את יינות פפה אפשר להשיג אצל חברת ג'יאקונדה www.giaconda.co.il

טעימה / יינות אמידיו פפה

Trebbiano d'Abruzzo - Emidio Pepe 2005 ,2009. שני היינות הלבנים, הלא ממש צעירים כפי שאתם רואים, היו יינות מוזרים מאוד, שלא ינעמו כנראה לחכם של חובבי יין רבים. אני, בכל אופן, התאהבתי בהם לגמרי. ריחם מתקתק, אף שמדובר ביינות לבנים יבשים לגמרי, ומזכיר קצת יינות קינוח בניחוח המשמש המיובש שלו. בפה מתגלים דווקא טעמים מרירים משהו, מינרליים מאוד, כמעט מחומצנים בטעימה הראשונה. אחרי כמה דקות חושפים היינות את אופיים בעל המורכבות האין-סופית, טעם שקשה מאוד לתאר במדויק עד הסוף, ואולי גם לא צריך. פשוט לנסות אחד כזה. 2009 - 200 שקלים, 2005- 650 שקלים.

Montepulciano d'Abruzzo - Emidio Pepe .1985 ,2000 ,2001 ,2005 ,2008הסתכלו רגע על שנות הבציר. יין מ-1985 בלי יישון בעץ (מרכיב חשוב עד בלי די ביישון יין, או אולי לא...) ובלי גופרית דו-חמצנית. אם צריך להרהיב עוז ולסכם את כל חמשת הבצירים שטעמנו, אנסה לסכם זאת כך: הייתה זו אולי הפעם הראשונה בחיי שבה טעמתי יין, כמו שהתכוון הטבע. אין לי שום דרך אחרת לתאר את הרעננות ואת החיוניות של היינות הללו. בורא פרי הגפן, או לפחות שומרו וגואלו - אמידיו פפה. 2008 - 200 שקלים, 2005 - 240, 2001 - 526, 2000 - 580 שקלים, 1985- אזל.