פעם רוצחים שכירים, היום בחורים טובים

אפשר כבר לסכם את עידן דייויד בלאט במכבי ת"א. לא, אין זה עוד טקסט מתלהם שקורא לפיטוריו המיידיים. בין אם המאמן המחונן יישאר עד סוף העונה ובין אם יתפוגג אל תוך ענן השמועות הבלתי אפשרי שמרחף מעליו, סביר להניח שקבוצתו לא תנסוק לגבהים בלתי נשכחים. מי שצפה בריאל מדריד, בפנרבחצ'ה/ אולקר ובצסק"א יודע שהשאלה היא באיזה שלב ביורוליג ייעצרו הצהובים, ולא כמה רחוק יגיעו. אובדן אליפות בליגה המקומית יהיה מכה קשה וכואבת, אבל לא חסרת תקדים. התהייה כעת היא אם מכבי תהיה העונה קבוצה חלשה וכושלת, או סתם יציבה ובינונית. קבוצה טובה באמת היא כבר לא תהיה. היא לא יכולה להיות.

התקרה הנמוכה למדי שמכבי תפגוש בשלב מסוים, עם בלאט או בלעדיו, מחייבת חשבון נפש במועדון. גם במקרה הזה, שתי מסקנות עיקריות ברורות כבר עתה, ושתיהן נוגעות להתעקשות להתכחש לדי.אן.איי של מכבי ת"א. זהו די.אן.איי של מצוינות, שבצדה אכזריות. זה הידע לאתר שחקנים שיודעים לשים את הכדור בסל אבל גם להתמודד עם לחצים לא אנושיים, לתקוע פיגיון בלב של היריבה ברגע הנכון ולהשתיק קהל של 10,000 איש במשחק חוץ. שמלוק מחרובסקי, המנהל המיתולוגי של הקבוצה, הדגיש תמיד כמה שחקנים לא אמורים להיות נחמדים וסיפר שלו סילבר היה כל כך מרושע שהחתול שלו התאבד בקפיצה. גם שחקנים אלמוניים יותר שהמועדון - וגם דייויד בלאט עצמו - איתר, כמו אריאל מקדונלד ונייט האפמן, קורצו מהחומרים האלו.

למכבי הנוכחית פשוט אין שחקנים כאלה. היחידי שמתקרב לסטנדרטים המרושעים של פעם הוא גיא פניני, שהפך מאז התקרית בדרבי מנמר לחתלתול. זו הקבוצה של דווין סמית וריקי היקמן, שמסמלים יותר מכל את הקונספציה של העונות האחרונות, שהיא שילוב בין רצונה של ההנהלה לחסוך בכספים ולאתר מציאות שאיש לא הימר עליהן עדיין, ושל חיבתו של בלאט לשחקנים ממושמעים ולא נוצצים. משום מה, היה ברור לכולם שסמית והיקמן צריכים להמשיך במועדון למרות הפסד האליפות. לא רק שהמשיכו, אלא שהקבוצה נבנתה סביבם. שניהם שחקנים נחמדים, שאפילו משיגים מספרים יפים ביורוליג העונה, אבל אי אפשר לבנות סביבם קבוצה אירופית בעלת יומרות. שניהם נאספו משולי הצמרת של הליגה האיטלקית, שניהם עמוסים במגבלות מקצועיות, ושניהם, לפחות על הפרקט, בחורים נחמדים מדי, לא רוצחים שכירים. בקבוצות של מכבי מהעבר הם היו אמורים להיות השחקן החמישי או השישי, וזה באמת התפקיד שמילא דווין סמית בעונתו הראשונה במועדון, כשהיה רול פלייר בסגל שמנה גם את קית' לנגפורד ולפרקים גם את ג'ורדן פארמר. לא ברור מה חשבו מי שקידמו אותו לעמדת השחקן המוביל.

***

הנקודה השנייה, גם היא נגועה באכזריות, היא מערכת היחסים עם בלאט. הדור הצעיר בהנהלת מכבי לא סובל את המאמן, שככל הנראה הרוויח בזכות חלק מהאיבה כלפיו עקב התנהלות בעייתית. ככל הנראה, היחס הדדי. קבוצת כדורסל היא מקום עבודה, ותיעוב בין מעסיקים לבין עובד, גם כזה שזכה בתארים ומרוויח מאות אלפי דולרים, בא בסופו של דבר לידי ביטוי בתוצאות, עסקיות או ספורטיביות. אלא שהדור הצעיר בהנהלת מכבי מנסה, במקביל להחדרת סטנדרטים מקצועיים חדשים ובניית מערך סקאוטינג, גם לשמור על שפיות כספית. וכך, בלאט נשאר בתפקיד אחרי שהפסיד אליפות ועל אף שהמתח בינו לבין הבוסים שבר שיאים. איש לא רצה לחזור על מקרה פיני גרשון, שבו שילמה הקבוצה משכורות מלאות לשני מאמנים. בקיצור, אם ראשי מכבי רוצים לחזור להיות טובים, מוטב שיתחילו להיות רעים.

הבעיה היא שבמכבי ת"א יש שיקולים שחורגים מכסף. הקבוצה הזאת כל כך לחוצה, הקהל שלה כל כך תובעני והתקשורת שמקיפה אותה כל כך היסטרית, שממש לא כדאי להתחיל עונה עם מאמן בסטטוס "זמני". השחקנים ינצלו זאת, העיתונאים ירחרחו, האוהדים יהיו חסרי סבלנות. לאורך השנים, מכבי ידעה לחתוך בזמן: להיפרד מברקוביץ' כשג'מצ'י נחת, לנפנף את ג'מצ'י ומוטי דניאל לטובת הדור הצעיר של קטש ושפר, להגיד שלום לצביקה שרף שהיה בשר מבשרו של המועדון, אפילו לחתוך את גרשון הגדול. בכל המקרים ההחלטות היו לא פופולריות וספגו ביקורת ציבורית. בקיץ האחרון ראשיה היססו, גם בשל החשש שפרידה מבלאט לא תיראה טוב, וכעת הם משלמים על כך.

בקיצור, אם מנהלי הדור החדש של מכבי לא ילמדו להיות רעים, הקבוצה שלהם לא תשוב להיות טובה.