לא סבל גרגר אחד של האדרה

מדור התרבות נדרש ללא מעט הספדים בעת האחרונה. אחד אחד הם הלכו, ענקי רוח שנהוג לכנותם "נכסי צאן ברזל", שניסחו את התרבות העברית והישראלית לדורותיה. כאילו בא איזה ואקום גדול ושאב אותם אליו.

אבל הפעם, עם מותו של אריק איינשטיין, נראה שבאמת כבה האור. ובאבחה אחת. בדיוק יום אחד לפני חנוכה - חג האורים. האיש שייצג את כל מה שיפה, כל מה שנכון, כל מה שהיינו רוצים להזדהות איתו ברגשותינו הגלויים והכמוסים - הלך מכאן והשאיר אותנו עם הכוכב הבא, ועם הכוכב הנוכחי ועם הכוכב הנולד, שיתאדה בטרם נזכור את שמו.

הרי רק אתמול בבוקר דובר בכל פה על הטור השבועי החדש שיכתוב ב"מעריב", ואז ירד הערב והביא את הבשורה המרה שתפסה אנשים לא מוכנים, ממלמלים משפטים על תחושת יתמות, מצטטים פניני-לשון מתוך אינספור שיריו האלמותיים, לא מאמינים שזה קורה להם. לנו.

בגלגל"צ השמיעו את שיריו ברצף עוד לפני שנודע דבר מותו, והודיעו שמתפללים לשלומו. תפילה חילונית עמוקה שמתחברת למקומות הכי אינטימיים בנפש הפרטית והקולקטיבית. המקבילה החילונית לפרידה מרב גדול, רק שקטה ומכונסת יותר.

כי הפעם כל המילים הבומבסטיות, כל המשפטים הגדולים מתרוקנים ממשמעות. כל הקלישאות מצטנפות בפינה, גם בשל אפסותן למול המציאות, וגם בגלל שלמרות שכבר בחייו היה איינשטיין הסמל בה"א הידיעה לישראליות היפה, באישיותו הצלולה והענווה הוא לא סבל גרגר אחד של האדרה. נדמה שאם איינשטיין היה קורא את שלל ההספדים שנכתבים עליו, הוא היה מבליח את חיוכו האלכסוני המפורסם ורץ לחפש איפה להתחבא. זורק איזה משפט הומוריסטי שמנסה להכניס הכול לפרופורציה ושולח את כולנו לשתות תה ולהירגע. כל אחד לפינה שלו.

בפינה הקטנה שלי, הנה סיפור קטן. כשהייתי בת 16, והיה לי אומץ לפנטז, חלמתי לראיין אותו לעיתון "תלמה ילין", כחלק מפרויקט שבו כל אחד התבקש לראיין את האיש שהוא הכי אוהב. החלטתי, בתעוזה של בת 16, לשגר אליו את ההצעה ההזויה דרך צביה איש כסית זיכרונה לברכה, ולקוות לטוב. כעבור רבע שעה, צלצל הטלפון. "שלום מדבר אריק איינשטיין, שמעתי שאת רוצה לראיין אותי", אמר הקול החם והמוכר מעברו השני של הקו.

אחרי שהסדרתי בקושי את נשימתי ווידאתי שוב ושוב שאף אחד לא עובד עליי, קבענו להיפגש - בכסית כמובן. הוא אמר שישמח להזמין אותי לספל שוקו, ואז הוסיף: "אבוא עם חולצה אדומה, שתוכלי לזהות אותי".

המפגש והראיון הזה היו ההישג העיתונאי המרגש בחיי. כזה היה איינשטיין. חד-פעמי בגדולתו הכה פשוטה. ועכשיו נותרנו בלעדיו, עם נרות זיכרון רוטטים ועם כל החושך הזה שצריך לגרש.