ואיזה מסכנים האוהדים

אריק איינשטיין היה אחרון "אוהדי הנשמה" של קבוצתו הנצחית - הפועל תל-אביב

ברגומי, בארזי, אנצ'לוטי, דונאדוני...

לא הרבה פעמים יוצא לזמר לשיר שיר שמצליח להגדיר יפה כל-כך את האובססיה שלנו לספורט בכלל ולכדורגל בפרט. נסו להמשיך את שורת הפתיחה, וכמה רחוק שתגיעו, ככה אתם מבינים בכדורגל. מי שהגיע עד לגאסקווין ושילטון - עובר. מי שזכר גם את חוסאם חסאן, עבר בהצטיינות. מי שהגיע עד ל "עוד אדגיש את גדעון טיש", יכול להיות חבר במסדר אבירי הספורט שנפרד אמש מהחבר הכי בכיר בו שהלך להמשיך לשיר את הטריוויה הבלתי נגמרת הזאת עם חברו עלי מוהר שחיבר את המילים.

קשה להפריד את אריק איינשטיין חובב הספורט מאריק איינשטיין הזמר שעליו תוכלו לקרוא ולשמוע היום כמעט בכל אמצעי תקשורת בעברית, ובכל זאת, אני אנסה, למרות כעסי על אלוהי הכדורגל ששמונה שנים ויום אחד אחרי ג'ורג'י בסט, לקח לנו גם את אריק.

מרוב שעסקנו בשנים האחרונות ברקוויאם לשחקן שמשחק בשביל הסמל, שבא מאהבה, זה שנעלם על רקע עידן הכסף הגדול, נדמה שלא שמנו לב עד כמה מעט אוהדים שבאים מאהבה נותרו לכדורגל הישראלי. לפיכך, אפשר לומר שאיינשטיין היה כמעט אחרון "אוהדי הנשמה" - וכשחושבים עליו ככזה, אני בטוח שאפילו האוהד הכי שרוף של הפועל תל-אביב, כמעט שמח על התבוסה מול מכבי חיפה בתחילת השבוע, שהרי אחרת, איך תהיה הפועל ראויה לזכרו אם לא אחרי ש"שוב הפסידה"? ואיך יהיו אוהדיה מאושרים אלמלא יזכו להיות שוב "ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב?". איינשטיין יצק את היסודות הישראליים לתפיסת האהדה לקבוצה כאהבה שהיא בהכרח נכזבת ולכן גם מושלמת. אם נכונה הקלישאה שלפיה אין דבר שלם יותר מלב שבור, הרי שאוהד הכדורגל שאיינשטיין ייצג, היה בהגדרתו אוהב שבור לב, שרגעי החסד שאהובתו מעניקה לו הם רק תחנה בדרך לשברון-הלב הבא. משום כך הוא גם הציע מפתח להבדלה בין שני סוגים של אוהדים, ומי שיחלק אותם רק לאוהדי "הפועל" ו"מכבי", יחטא לאמת.

בחירה ערכית

לאיינשטיין, שבא מאהבה ורק מאהבה, לא הייתה בעיה עם אוהדים אמיתיים כמוהו שלובשים צהוב. לא היה לו דבר נגד, נניח, מי שגדל על אהדת מכבי במגרש הישן שבשולי שוק בצלאל, הייתה לו בעיה עם אוהדי-ההצלחה, ה"גלורי-האנטרס" כפי שמכנים אותם בבוז האנגלים, אלה שיוצאים מהמגרש לפני סיום המשחק כדי להזיז את הב.מ.וו איקס 5 שלהם שחונה על המדרכה, לא לפני שהם עושים סיבוב דאווין עם המפתח שלה ביד כדי לוודא שכולם ביציע ראו איזה (אוטו) גדול יש להם.

מהם הוא סלד, ולמרות ההקדמה לפסקה הזאת, העובדה שיש יותר מאלה במשחק יורוליג של מכבי בנוקיה, מאשר במשחק ליגה של הפועל בבלומפילד (אפילו אחרי עונת דאבל), שלא לדבר על הדר יוסף, היא בהחלט חלק מהזהות הנפרדת של שני המועדונים, הבדל שהופך את אהדת הספורט לעניין שיש בו גם בחירה ערכית, כפי שאוהבים אוהדי הפועל לחשוב על עצמם ולא רק נהייה אחר אהבת-ילדות.

וכיוון שאין דרך לסיים טור כזה, ביום שכזה מלבד לחזור לאותו השיר ולהכריז ש"אסיים בחודרוב", עלי להצטער רק שלא אוכל להיות עד לשיחת הכדורגל הדמיונית הראשונה בין אריק איינשטיין לעלי מוהר, מתוך תקווה שג'ורג'י בסט שהלך לעולמו בדיוק שמונה שנים ויום אחד לפני אריק, לא חיסל להם את כל המלאי, כדי שאריק יוכל לבקש: "לי תשים קצת תה בתוך הקוניאק". ספק אם יש קורא שלא שומע את המשפט הזה עכשיו בקולו העמוק של איינשטיין ומצטמרר.