מיליארד תועים: כל הצרות של שוק האמנות הסיני הצומח

ביום שעזבנו את סין, לפני שבועיים, דיווחה כותרת לעגנית בעיתון "שנגחאי דיילי" על מסיבת אירוסין בין שתי משפחות של מתעשרים חדשים. כמיטב המסורת, יצאה תהלוכה של 18 גברים חסונים, שנשאו אל בית הכלה סלים עמוסים בתשורות. אך במקום מעדנים ומשי, רופדו הסלים בשטרות כסף מבהיקים, בסכום כולל של 8.88 מיליון יואן (כ-1.5 מיליון דולר). שיהיה במזל.

הכסף הגדול והאפשרויות הטמונות בעושר הפרטי מעמידים את הסינים במבחנים לא פשוטים. אחרי עשרות שנים של סגפנות קומוניסטית ומשטר מטיל מורא, הפתיחות לשוק העולמי והצמיחה הכלכלית שהחלה בסוף שנות ה-80 עדיין לא ביססה קודים תרבותיים משלה.

בביקור שהוקדש להיכרות עם זירת האמנות העכשווית בסין, הצטרפתי לאנשי קבוצת הרכישה "כאן עכשיו" של אגודת ידידי מוזיאון ישראל מירושלים. יחד עם האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון, מירה לפידות, עברנו מסע מזורז בין חללי סטודיו נידחים בפרוורים העלובים של בייג'ין לגלריות מוארות ולמוזיאונים פרטיים רחבי ידיים. בין שכונות שהפכו ממפעלי תעשייה למתחמי אמנות טרנדיים, לבין אוספים פרטיים של בעלי הון, שגילו טפח מעסקיהם ואולי הסתירו שניים.

פגשנו אמנים שהצליחו לחולל מהפכת תרבות חדשה עם תחילתה של הפתיחות השלטונית, ואף התבססו כלכלית. חלקם הפכו לכוכבים והם נהנים מחופש אמנותי ניכר, אך גם הם אינם חסינים מפני זרועו הארוכה של הממסד. ידועה במיוחד הדוגמה של איי ווייוויי, שנרדף ונכלא בשנים האחרונות וכעת יציאתו מסין אסורה (הרחבה על כך בכתבות הבאות בסדרה).

סקרנות ממערב המראה של אמן מצליח בביתו הנפלא, שתכנן בעצמו, או בסטודיו הדל באזורי שוליים שמאפשרים השכרת חללים רחבי-ידיים, מעודד במיוחד. הפרפקציוניזם והפילוסופיה עתיקת היומין של העם הסיני פוגשת כישרונות אדירים וניכר באמנים דרייב יצירתי של מי שמחפש את דרכו אל החופש. חלק גדול משגשוגם חייבים האמנים לסקרנות המערבית שעוקבת אחריהם לא פחות מעינה הפקוחה של המשטרה הסינית. בין אלה שזיהו את המגמה בזמן והקדימו להקים סניפים מרשימים בבייג'ינג ובשנגחאי ניתן למנות גלריות מערביות כמו אורס מיילה השווייצרית, המייצגת את איי ווייוויי, פייס האמריקנית, המייצגת בין היתר את ז'או שיאוגנג (ואת מיכל רובנר) או שאנגארט, שבבעלות גרמנית. לצידן, מרבית האמנות העכשווית וגם אוספים היסטוריים מוחזקים במוזיאונים וחללי אמנות פרטיים, של אספנים סינים אמידים.

לצד הרפורמות האחרונות, שהקלו את מגבלות הילודה והבטיחו פחות התערבות מפלגתית בחיי האזרחים, סימני הצמיחה בסין כוללים גם קיטוב מעמדי מהחמורים בעולם. שכבת השומן הדקיקה של עשירי הארץ צפה הרבה מעל לים הראשים של המעמד הבינוני. מעמד חדש של עשירים מופלגים, רובם צברו את כוחם וכספם בברכת השלטון, כמובן, שהרי החופש היחסי שתומך ביזמות קפיטליסטית מותנה באישורים רגולטוריים.

שוק של מיליארדים

מטבע לשון סיני עממי מדבר על "איש של 10 אלף יואן". אותו סכום ראשוני שהיום כבר לא יספיק, אך בשנות ה-90 היה המקפצה אל העושר. ובמקום שיש כסף גדול, מתעוררים גם אפיקי השקעה והנאה, שיסייעו לעשירי הארץ ליהנות ולהתגאות בכספם.

כתוצאה מכך, שוק האמנות הסיני הוא צומח במהירות מסחררת. בשוק, שלפני 20 שנה טרם התעורר, הגיע המסחר באמנות בסין ב-2012 להיקף משוער של 8.9 מיליארד דולר, עלייה של 900% בעשר שנים (וכ-8 מיליון יותר מבארה"ב).

חובבי האמנות בארץ התוודעו לאמנות הסינית העכשווית בתערוכת אוסף אסטלה, שהוצגה ב-2007 במוזיאון ישראל. היה זה אוסף מרהיב, שבעליו, קבוצת משקיעים מערביים, מיהרו לממש את ערכו במכירה פומבית בסותבי'ס הונג קונג, זמן קצר אחרי סיבוב ההופעות במוזיאונים חשובים בעולם. במאי 2008, השיגה מכירת האוסף 51.7 מיליון דולר. מחירי האמנות העכשווית הסינית החלו לטפס מעלה, וכיום יש בין האמנים שביקרנו כאלה שיצירותיהם נמכרות בתחום המיליון דולר.

מפתיע לגלות שלמרות שמדובר באוכלוסייה עצומה בגודלה, קהילות האמנים של סין קטנות ורבים מהאמנים הבולטים בשטח מכירים זה את זה ושיתפו פעולה בתקופות שונות. כזו היא "קבוצת הכוכבים", שבשנת 1979 הציגה תערוכת מחאה על גדרות הפארק, לאחר שנשללה השתתפותם בתערוכה "רשמית" בגלריה הלאומית, מכיוון שאמנותם לא הייתה סוציאליסטית דיה. עם הקבוצה נמנים חואנג ריי, וואנג קפינג, איי ווייוויי ובסה"כ כעשרה חברים שהביאו לבייג'ין את בשורת האמנות העכשווית.

סצנת האמנות העכשווית והאמנות המסורתית שזכתה לתחייה מחודשת, מזינות את המסחר הער באמנות כיום. מאות בתי מכירות פומביות סוחרים באמנות, ומדווחים על סכומי מכירות דמיוניים. דגש על המילה "דמיוניים": בזמן האחרון התגלה כי בין 30% ל-50% מהמכירות הפומביות בסין אינן מגיעות לשלב התשלום. הסינים אוהבים להתחרות על היצירות, אך הם לא רואים בהצעה הזוכה חוזה מחייב - כך עולה, למשל, מכתבה שפרסם ה"ניו יורק טיימס" לפני כחודש.

בעיה נוספת, לדברי מומחים, היא מכת הזיופים. על-פי הכתבה, גם התמונה המפורסמת של האמן הקלאסי קי באישי, "עיט ניצב על עץ אורן", שנמכרה לפני שנתיים ב-64.5 מיליון דולר, שמורה עדיין במחסן בבייג'ין והקונה מסרב לשלם עבורה עד שיוכח כי אינה מזויפת.

המחלה הסינית

זיוף, מסתבר הוא מומחיות סינית, ולא רק בתחום המותגים. כאשר החל שוק האמנות והאספנות לפרוח, התפתחה במקביל, ובמהירות מסחררת תעשיית זיופים מקצועית מאין כמוה. ואם בתחום מותגי היוקרה הטעם הסיני מיישר קו עם המערב, הרי שבאמנות מעדיפים האספנים לתת כבוד ליצירות המסורתיות שסבלו מהשפלה חמורה בתקופת מהפיכת התרבות. כך, לצד וורהול ופיקאסו, האמנים המככבים ברשימת רבי-המכר של המכירות הפומביות העולמיות כולם בני המאה ה-20 שעסקו בציור סיני קלאסי, והם גם המועתקים ביותר בידי הזייפנים.

לצדם, במוזיאון הפרטי "לונג" בשנגחאי, פגשנו אוסף מרתק של אמנות מתקופת הריאליזם הסוציאליסטי. אמנות מגויסת, שבה צועד היו"ר מאו לצד פועלים מאושרים וצחורי שיניים לאורכה ולרוחבה של סין העצומה. מקום של כבוד נשמר במוזיאון - בבניין מקסים ביופיו שהיה במקור סופרמרקט והוסב למוזיאון, לאמנות עכשווית. טוטם של מתעמלות סיניות בגודל טבעי מקבל את פני הבאים באולם האירועים של המוזיאון, תחת הכותרת "אנשים פשוטים", יצירה ביקורתית ומלאת הומור של האמנית צ'יאנג ז'ינג.

מחקר עומק

"התחלתי לחקור את אמנות הקרמיקה מימי השושלות הקדומות, בתקופה שאיש לא התעניין בכך", מספר מא וויידו, אספן ובעליו של המוזיאון הפרטי Guanfu לעתיקות בבייג'ין. "בשנות ה-70 המאוחרות, כשמצאתי כדים רבי ערך, קיבלתי אותם לעתים במתנה, בעסקת חליפין תמורת סיגריות או סכום פעוט. אנשים לא רצו להחזיק בידיהם את סמלי התרבות המושמצים וחששו להיחשב לבורגנים".

הוא עצמו נהנה ממעמד של חוקר ומשכיל, וזכה לאסוף באין מפריע את מושאי מחקרו, שהפכו לאוצר מרשים. יתכן שיוזמה מחקרית שכזו הצילה עבור הסינים אוצרות שהיו מתנפצים תחת רגליהן הרומסות של משמרות המהפכה. כיום נחשב ויידו למומחה המוביל בתחומו. אוצרות מדינה ורכוש פרטי מגיעים אליו לבדיקות אותנטיות. והאוסף במוזיאון כולל כלים עתיקים מימי שושלת האן, סונג או מינג (מהמאות הראשונות לספירה ועד הקיסר האחרון). בין עיסוקיו הוא מפרסם ספרים ואף מנחה תוכנית טלוויזיה פופולרית על אוצרות התרבות של סין.

לעומתו, מרבית האספנים שפגשנו הם בעיקר אנשים שנכנסו בשנים האחרונות לשוק. מרביתם אנשי עסקים שעשו את הונם כאשר נפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות הם החלו לעסוק ביזמות. בהמשך הגיע תור ההשקעה באמנות. קיאו ז'יבין, בעליה של רשת מועדוני קריאוקה גדולה (במונחים סיניים), מספר שכשנכנס לעסקים זיהה הזדמנויות בתחום הנדל"ן או הבידור ובחר בעסקי המועדונים. את האוסף שלו החל ב-2006, והוא בין האספנים הבודדים בסין שאוספים אמנות עכשווית - סינית ומערבית.

"זוהי בחירה ראויה לציון, וגם העובדה שהוא לא אסף רק שמות אלא בהחלט בוחר או נעזר בייעוץ מקצועי לבחירה איכותית", אומרת לפידות לאחר הסיור.

"בשווקים מתעוררים יש נטייה מובהקת לאספנות של אמנות מסורתית, ורק אחר כך נפתחים האספנים כלפי האמנות העכשווית". האוסף הבינלאומי של ז'יבין אינו שמור במחסנים, אלא תלוי ברחבי המועדונים שבבעלותו. תפאורה לא שגרתית למועדון לילה.

אמנות בהקשרה

"בדרך-כלל, אנחנו פוגשים אמנות סינית בתערוכות קבוצתיות, תחת מטריה לאומית", אומרת לפידות, "המפגש היה מעניין במיוחד בקונטקסט המקומי. עבודת אמנות נראית אחרת כשניתן לעמוד על ההקשר שבו היא נעשית. על מה היא מתריסה, מה היא מבליטה. מה נמצא בסביבתה. היה מרתק לראות את האמנים הצעירים, שנאבקים על דרכם ולעומתם את האמנים המבוססים יותר, שנהנים ממעמד של גיבורי תרבות. מעניין גם לראות את אוצרות התרבות שמצויים בידיים פרטיות. בעוד שסין נאבקת בכל העולם להשיב אליה את העתיקות שעברו למוזיאונים ולאספנים במערב, מא ויידו הוא דוגמה מרתקת של אדם שיש ברשותו אוצרות לאומיים. הממסד משקיע מיליונים רבים בבנייני פאר לתרבות, כמו בית האופרה בבייג'ינג, או מבני האולימפיאדה (וגם על כך בכתבות ההמשך, ח.פ.ר) אך את האמנות משאיר בידי יזמים פרטיים", היא מוסיפה.

"הפעילים בשוק מתנהלים בכוראוגרפיה עדינה בין מה שאפשרי לעשות ובין מה שלא ייעשה. נראה שיש מקום לביקורת אך היא סבוכה. השלטון מאפשר את הקמת המוזיאונים והגלריות, מאפשר את הצגת האמנות, אך ברור שישנם גבולות שאנחנו לא נצליח להבחין בהם.

"מבחינה אמנותית הזירה שבה יש הרגשה של רעננות, שהיא עוד מחוספסת ומחפשת את דרכה היא דווקא זירת הווידיאו והצילום. אולי בגלל שלמגזר הזה זורם פחות כסף", מוסיפה לפידות.

איפה הכסף?

עוזי וכסלר, מחברי קבוצת הרכישה, מציין בעקבות הסיור כי אל לנו להתבונן בתמימות ולהיות מוקסמים מהיצירה האמנותית בלבד. "תופעות של עושר מופלג במדינה טוטליטרית, מן הסתם הן מראה של כסף שחור כלשהו. אמנות היא כלי נפלא להלבנת כספים. ראינו הרבה דברים נוצצים ולא ראינו את הדברים שמתחת לפני השטח. יש כאן עוצמות ומשחקי כוח אדירים, שלנו, כאורחים לרגע, אין קנה מידה לאמוד אותו לבחון את צדדיו. גם בתחום האמנות קשה להאמין שבאקלים שלטוני כזה אמן נעשה אהוב או דחוי רק בגלל איכות אמנותית או נחישות פוליטית".

בסיור השתתפו כ-30 איש, הנמנים על קבוצת הרכישה של אמנות ישראלית של אגודת ידידי מוזיאון ישראל. אם נעשו עסקאות באמנות הסינית, ולהערכתי אכן נעשו, אלה מיועדות לרוכשים, ולא למוזיאון. באגודת הידידים של מוזיאון ישראל חברים כ-400 איש, התורמים בין 1,500 ל-30 אלף שקל בשנה (או יותר). בנוסף יש למוזיאון 17 אגודות ידידים בעולם. כעת, ביוזמת חברים בקבוצה נבדקת הקמת אגודת ידידים למוזיאון גם בסין.

הכותבת הייתה אורחת של אגודת ידידי מוזיאון ישראל

 כניסת האמנים הסינים לעשרת הגדולים

 יצירה של צ`יאנג ז`ינג / צילום: חגית פלג-רותם