בנעליים של שלי יחימוביץ'

אנשיה של שלי יחימוביץ', וכל מי שלא רצה לראות את בוז'י הרצוג מנצח בפריימריז לראשות העבודה, הילכו איימים על חברי המפלגה ואמרו שרק בראשותה של יחימוביץ' תגדל התמיכה הציבורית במפלגה, ויחד איתה גם מספר המנדטים.

והנה, שבוע בדיוק לאחר הנוק אאוט של הרצוג ליחימוביץ', מטפסת העבודה ועולה ל-19 מנדטים - כך עולה מסקר מכון רפי סמית שנעשה עבור "גלובס". לפני כחודש זכתה המפלגה ל-17 מנדטים. אז גילמו הנתונים את יחימוביץ'. הפעם זה נטו בוז'י. כנראה שהנעליים של הראשת לא היו ממש גדולות כפי שגרמה לכולם להאמין.

מצד שני, צריך להתייחס בזהירות לסקרים שנעשים מיד לאחר פריימריז. מאז ומתמיד בחירות פנימיות מעלות את המפלגה לכותרות ואת מספר המנדטים לשמיים. כשיחימוביץ' נבחרה העבודה המריאה. כשלפיד הודיע על כניסה לחיים הפוליטיים, הוא נסק. הרצוג צריך לזכור שמדובר באפקט פריימריז, ולהביט לעבר שאול, ציפי, שלי וכמובן אל עבר הבוס לשעבר, אהוד ברק, כדי לדעת מה לא לעשות עכשיו.

המקרה של זו האחרונה צריך ללמד את הרצוג, ואותנו, שגם הפוליטיקה לוקה בתסמונת עידן הריאליטי. אנחנו מעלים במהירות כוכב לשמיים, אבל כשהוא זורח מהר מדי, הוא נשרף מיד ונשכח. רק לפני שנה וחצי יחימוביץ' היתה המשיח. היא עוררה התלהבות, שלהבה אלפי צעירים והכניסה רוח חיים למפלגה.

ועכשיו? בקושי שבוע עבר מאז התבוסה, והציבור כלל לא מתגעגע לראשת העבודה לשעבר. מעל לשליש מהציבור (35%) ציינו בסקר "גלובס" כי העבודה בראשות הרצוג תקבל יותר מנדטים. 23% סבורים שהעובדה שהרצוג מוביל את המפלגה מעלה את הסיכוי שיצביעו עבור המפלגה. מנגד, 50% לא השתכנעו שבחירתו של הרצוג משפיעה על הסיכוי שישלשלו פתק אמת בקלפי. הרוב המכריע אדיש לשאלה. הפאסיביים גוברים על כולם, אבל אם נשאיר אותם בצד, אלה שכן נקטו עמדה הם יותר חיוביים מאשר שליליים, ומכך בוז'י צריך להתעודד. זה סימן יותר טוב לו, ופחות למתחרים.

אופיו הנוח של הרצוג מצליח לפי הסקר לגייס קולות נודדים בעיקר מיש עתיד ומרצ. זהבה גלאון, שנהנתה בחודשים האחרונים מהוואקום של יחימוביץ' בתחום המדיני, יורדת ל-9 מנדטים, ויאיר לפיד ממשיך לאבד מומנטום וכוח אלקטורלי וצונח לשפל של 11 מנדטים. גם הוא נהנה מהדמות שעמדה עד כה בראשות העבודה, שעל אף היותה עיתונאית לא היתה בדיוק מהמילייה שלו. מעכשיו יעמוד מולו הנסיך מצהלה, תל אביבי צפוני, שכשהוא מדבר על אבו מאזן פניו לא מתכרכמות כמו אצל קודמתו, ושהנושא המדיני יושב עליו בול. בדיוק המילייה של לפיד.

הבחירות לעבודה העבירו גם מסר לשר האוצר: תם עידן הנאמנות העדרית. מי שיצא בהתלהבות עם אש בעיניים להצביע עבורו בבחירות, לא ימהר לשים יש עתיד בקלפי אם המטאור של הבחירות האחרונות יאכזב. ככה זה בעידן הריאליטי. הסטארים נמאסים ומהר. מי בכלל זוכר מי ניצח בעונה הקודמת של כוכב נולד או דה וויס. הבוחרים יחפשו כוכב חדש או שפשוט יישארו בבית ויעניקו את הניצחון לפוליטיקאי מקצועי, מנוסה ומיומן שבא לעבוד, גם אם הוא אנטי-כוכב, כמו הרצוג.

מחיר הניתוק

כמה סמלי שאת נאום הניצחון שלו על יחימוביץ', נשא הרצוג בבית סוקולוב, הוא בית העיתונאים. אלו שכמוה בדיוק, נכנסו לפוליטיקה בסערה, באו, ראו, ניצחו ולא כל כך ידעו מה לעשות אחר כך.

יחימוביץ' הרוויחה את ההפסד ביושר. המספרים שהיא קיבלה בכל הארץ משקפים בבירור את הניתוק שלה, לא מהציבור הרחב, אלא מאנשי המפלגה עצמם.

היתה לה אג'נדה ברורה, אבל לא תכנית אופרטיבית מגובשת. בעיני בוחריה היא כשלה כשלא נכנסה לממשלה, כי מי שמניף דגל כלכלי לא יכול להפסיד הזדמנות להיות שר אוצר, שלא לומר שרת האוצר הראשונה. היא התגלתה כמי שאין לה האומץ והעוצמה הדרושים כדי להילחם על כך שדעותיה היום יהפכו להיות הנורמות של מחר. יחימוביץ' העדיפה להיות אופוזיציה ולא להיכנס לתחום הביצוע הקשה והמורכב כל כך. ברגע האמת האמירות החברתיות שלה נותרו ריקות וסדר היום הכלכלי שלה נותר על הנייר.

הופעותיה הפומביות כללו בעיקר הטלת רפש ועלבונות ארסיים ביריביה הפוליטיים. היא, שיכלה להיות שרה בממשלה, תקפה בארסיות מבלי להביא כל אלטרנטיבה באמירותיה, מלבד ביקורת. היא אמנם מתנסחת מעולה יודעת להעביר מסר חד, רהוט וברור, אבל מסתבר שאלו לא כישורים מספיקים להנהגה.

האסון הגדול שלה היה הניצחון על עמיר פרץ בפריימריז לראשות המפלגה לפני שנתיים. כמו לבני, ברק ולפיד, שניצחו בגדול בהתמודדות הראשונה שלהם על הנהגת מפלגה, יחימוביץ' התבשמה מדברי החנופה של מקורביה ותומכיה והחלה להאמין שהיא הכל יכולה. היא הסתחררה והפסיקה להקשיב, והפעילה במפלגה ניהול סוליסטי כאילו היא, שבקושי נמצאת חמש שנים בפוליטיקה, יודעת הכל טוב יותר מהוותיקים.

היהירות הזו היא שהביאה אותה להגות לבדה את קמפיין הבחירות ההזוי שהפנה עורף לבסיס האלקטורלי והשמיט את הנושא המדיני, ומאוחר יותר את קמפיין הפריימריז מול הרצוג והניסיון להרדים את השטח, כשברור שאחוז הצבעה נמוך ישרת את בוז׳י , כמו גם ההכרזה המטופשת על יתרון של 22%. כמו בטרגדיה יוונית ידועה מראש, ההיבריס שלה, הביא עליה את קיצה. עכשיו יהיה לה הרבה זמן להרהר בלקחים.

בחזית נגד הקואליציה

באופן פרדוכסלי, הכישלון של בנימין נתניהו בנושא האיראני, מחליש את ראש הממשלה בבית הלבן, אבל מחזק אותו בארץ. בעוד בעולם מצבו אינו סימפטי, הציבור בישראל מחבק אותו ואת הליכוד ביתנו ומעלה אותו לשיא מאז הבחירות של 37 מנדטים. ככה זה אצלנו, כשיש משבר ביטחוני או מדיני רגיש ודרמטי, הציבור מתכנס סביב נתניהו, שנתפס האוטוריטה, נושא הדגל והיחיד שיכול לטפל בנושא האירני, וזה בכלל לא משנה אם הציבור מסכים איתו או לא. הוא תמיד יהיה לצד רה"מ כשיש יריבות מבחוץ. הבעיה העיקרית של נתניהו והליכוד היא שבסקרים זה 37 אבל בקלפי זה 27. ככה היה ב-2009, ופער דומה נרשם גם ב-2013.

הקונצנזוס סביב ראש הממשלה מחדד את הפער בין הליכוד ביתנו לעבודה, בין נתניהו להרצוג. שניהם בשיאם. נתניהו נתפס באופן טבעי גם כמנהיג הימין וגם כראש ממשלה, הרצוג נתפס בכל פרמטר יותר חיובי מיחימוביץ', אבל זה משרת אותו רק בטווח הקצר. הוא אהוב, חרוץ ולא מעורר אנטגוניזם, אבל השאלה אם הציבור יראה בו יותר מנייס גיא. הוא יצטרך להוכיח שהוא יכול להיות גם אגרסיבי ושקורץ מחומרים של מנהיגים.

ביום שני השבוע קיבל הרצוג את ערכת יו"ר האופוזיציה הכוללת את הלשכה הגדולה והמרווחת שנבנתה למידותיה של לבני בקדנציה הקודמת, את מאבטחי השב"כ, ואת הבוטקה בכניסה לבית בצהלה. סגן השר אופיר אקוניס בירך אותו במליאה והעיר בסארקזם כי הוא מאחל לו שנים ארוכות בתפקיד. יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, הוסיף בחיוך רחב שהוא מנוע מלהצטרף לברכותיו של אקוניס, אבל ברור שהוא יישר עמו קו.

ובאמת ההערכה בזירה הפוליטית היא שהרצוג יחזיק בתפקיד זמן רב. בניגוד לחלק העיקרי שעלב ביססה יחימוביץ' את הקמפיין הנגטיבי וטענה שהוא יצטרף מיד לממשלה, הרצוג לא צפוי לחמם בקרוב את כיסא המיניסטר, שאותו הכיר מקרוב וגם אהב. בינתיים 19 המנדטים יקנו לו שקט תעשייתי. השאלה אם יצליח לטפס מעלה ולהכניס עוד חברים לכנסת הבאה. אם תחול ירידה בסקרים, הוא לא יקבל הזדמנות שניה.

יצא מהפייסבוק

אחרי שהבין שאין הלימה בין הגיגיו בפייסבוק לשיעור התמיכה במפלגה, נראה ששר האוצר נטש את הסייבר והחליט לפנות לציבור בצורה ישירה. להתראות סטטוסים, שלום מסיבות עיתונאים. יאיר לפיד, שכנראה לא רוצה יותר להיות ממותג כעיתונאי, התחיל להפנים שיש קשר בין הישגים למספר המנדטים בסקרים. וכשהמצביעים שלו נמלטים, כל פיילוט הופך לרפורמה וכל ביטול מס משווק כמהפכה שתשנה דרמטית את אורח החיים, במטרה לצרוב בתודעה הישגים.

ביום ב' כינס לפיד מסיבת עיתונאים בהולה בשמונה בערב. מי כמו לפיד יודע שמסיבות עיתונאים בפריים טיים שמורות בדרך כלל להודעות דרמטיות ויוצאות דופן. בעוד גברת כהן מחדרה ממתינה לדעת אם השלום עם סוריה פרץ, הפציע לפיד, כשלצדו יושבים פקידי משרדו כסטטיסטים בהצגה, והצהיר ששום דבר בעצם לא השתנה. לא זכור מקרה שבו כינס שר בכיר כל כך, אנשים רבים כל כך, כדי להודיע מעט כל כך.

במונחים רפואיים הודעתו של לפיד שלא יעלה מיסים כפי שתכנן היתה גלולת הרגעה ולא זריקת מרץ שתשיב אליו את הקהל הבורח. חבל שלא התייעץ עם חברת מפלגתו, שרת הבריאות, אולי היתה יכולה לייעץ לו בעניין הזה.

אפשר להגיד הרבה דברים על הישראלים, אבל פראיירים הם לא. גם אם לפיד פתח את המהדורות, ספק רב אם הודעה על כך שהציבור בעצם לא מקבל כלום, תעלה את המניות של שר האוצר ותתורגם למנדטים.

אולי שר האוצר נחשף לסקרים חדשים דומים לזה המתפרסם כאן, ואולי זה אריק איינשטיין האגדי שסיקור חייו ומותו הסיטו את הזרקור מלפיד, שהביאו את לפיד לכנס הבוקר (ה') שוב מסיבת עיתונאים, כשהפעם על הפרק קיצור החופש הגדול.

במערכת הפוליטית נוטים לייחס לתכיפות אירועים כאלה איתותי מצוקה ולחץ. יש גם מי שמעריך שלפיד החל לבשל פרישה עתידית מהקואליציה, כי גם אם לפיד לא מבין גדול בכלכלה, הוא יודע שאת התקציב הזה הוא שרד, אבל מהתקציב הבא הוא לא יצא חי.

כך או כך, השבוע קיבלנו הרבה מיאיר הישן, שחור השיער והג'ל. בראיון עם ארנון מילצ'ן, וכשראיין את אריק איינשטיין. כמה תיאטרלי נראה היה אז לפיד, שהקפיד על פאוזות דרמטיות כששיחק את תפקיד המראיין, בדיוק כפי שהוא משחק את תפקיד שר האוצר. אז נראה היה שהשאלה שלו חשובה מהתוכן. עכשיו זו מסיבת העיתונאים שחשובה מהסיבה שלשמה התכנסה. אם זה הטרנד החדש, לא נותר לנו אלא לצפות למסיבת העיתונאים שיכנס כשיעלה את המע"מ.