ומה עם נורמות התנהגות?

אחד הטיעונים של ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, בעת שבג"ץ הורה על הדחתו מתפקידו, ימים אחדים לפני הבחירות המוניציפליות שבהן נבחר מחדש לכהונת ראש העיר, היה טיעון מפתיע מתחום דיני העבודה.

לחיאני טען כי העברתו מכהונת ראש העיר, בהוראת בג"ץ, בשל הגשת כתב אישום חמור נגדו, מהווה שבירת מטה לחמו ופוגעת ביכולתו להשתכר ולהתפרנס. זאת, בניגוד לעובדי ציבור, שכאשר נפתחת נגדם חקירה, הם מושעים מעבודתם ויורדים לחצי שכרם; או בניגוד לנבחרי ציבור ברמה הארצית - שרים וחברי כנסת - שחקירה פלילית או העמדה לדין אינה פוגעת ברמת השתכרותם; לכל היותר, שר שהתפטר עקב הגשת כתב אישום נגדו, חוזר לרמת שכר של חבר כנסת מן המניין.

זה היה טיעון מפתיע מפיו של לחיאני, מאחר שחלק מקו ההגנה במשפטו מבוסס על טענתו כי הוא אדם אמיד, שלא היה זקוק כלל להלוואות מבנקים או מעובדי עיריית בת-ים שיצילוהו בעת שהיה חייב לפרוע הלוואות ענק.

קשה להשתכנע שלחיאני, המחזיק במגירה בלשכתו ערימה של תלושי משכורת משנות כהונתו כראש העיר, במעטפות חתומות שלא טרח לפתוח, יתקשה בפרנסת משפחתו נוכח העברתו מכהונת ראש העיר.

אבל לגופה של הטענה, נודה שיש בה היגיון. בוודאי ברמה השוואתית: מדוע ייגרע חלקם של ראשי ערים, בעוד כל אנשי הציבור האחרים ממשיכים ליהנות מזרימת שכר גם בעת העמדה לדין?

הצעת חוק שאושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה בשבוע שעבר, להשעיית ראש עיר העומד לדין, על-פי החלטת ועדה מיוחדת במשרד הפנים, באה לפתור גם את ההיבט הזה.

הממשלה, הפועלת בזריזות לתיקון המצב החוקי הקיים, נוכח פסק דינו של בג"ץ בפרשות רוכברגר-גפסו-לחיאני, נוקטת בחוכמה גישה אקטיבית לשינוי הדין, תוך שמירת כבודו של בג"ץ.

לגישת הממשלה, פסק הדין ניתן על-ידי ערכאת השיפוט הבכירה במצב של בחירה דיכוטומית בין שתי אפשרויות: הותרת ראש העיר העומד לדין בעבירות שחיתות חמורות על כיסאו - או הדחתו, תוך קביעה שחובה היה על מועצת העיר לעשות כן. ההכרעה הדיכוטומית התחייבה מאחר שהחוק לא איפשר אופציה שלישית, שאותה יאפשר התיקון החדש.

יצירת הסדרים באשר לכהונה הציבורית נוכח התקדמות ההליכים הפליליים נגד אנשי ציבור מכהנים היא אמנם צעד דרוש במקום שבו הפוליטיקאים, ברמה הארצית והמוניציפלית, ממשיכים לדבוק בכיסאותיהם, אולם היא איננה מהווה פתרון לבעיה העיקרית.

הבעיה העיקרית הייתה ונותרה - הקושי להתמודד עם עבירות שחיתות מורכבות, רכות או גבוליות באמצעים הדרסטיים של החוק הפלילי. אין ספק כי לוקח שוחד מקומו בכלא. גם מי שהפר באופן חמור את אמונו של הציבור ועשה בכהונתו הציבורית קרדום לקידום אינטרסים אישיים וכלכליים שלו ו/או של מקורביו - זה מקומו.

אולם בנוגע למגוון שלם של עבירות שחיתות אחרות, ממילא עיקר הסנקציה נוגעת להדחתו של איש הציבור מהעמדה הציבורית שאותה החזיק. זה העונש העיקרי המוטל עליו, כפי שהוא נתפס על-ידי הציבור, ולעתים קרובות גם על-ידי בתי המשפט, הנדרשים לדון בשאלת הקלון נוכח תוכניות קונקרטיות של הנאשם בתחום הפוליטי, ולא כשאלה עקרונית-מוסרית נפרדת.

שאלות של כהונה ציבורית אינן צריכות להיגזר בהכרח על-ידי מערכת המשפט הפלילי, אלא בהתאם למערכת נורמות עדינה יותר, המשקפת סטנדרטים גבוהים יותר מאשר שאלת הפליליות גרידא.

הכוונה היא לכללי אתיקה. פעלתנותה של מערכת החקיקה הממשלתית בנוגע להשעיית ראשי ערים המואשמים בפלילים, רק מדגישה את מחדלה בקידום עיגון כללי האתיקה לשרי הממשלה. בהזדמנות זו, ראוי להחיל מנגנון דומה גם על ראשי רשויות מקומיות.

הדבר יסייע לשיח הציבורי לנדוד משאלות ראייתיות, האופייניות למשפט הפלילי - אם העבירה הוכחה או שמא נותר ספק - לשאלות מהותיות, של הערכת ההתנהגות שהתגלתה. הציבור יוכל להידרש למשל לשאלה אם ראוי להחזיר לכס שר החוץ, הממנה שגרירים, אדם שבית המשפט - אותו בית משפט שזיכה אותו פלילית - גינה את התנהלותו בתפקיד זה ממש.