לבעלי עצבים חזקים בלבד

המאמר הוא הטור הפותח במגזין ליידי גלובס של חודש דצמבר

1. את הטלנובלה התורנית כבר לא צריכים לראות בערוץ ויוה, בשבועות האחרונים הסנפנו אותה ישר לווריד ממהדורות החדשות המרכזיות. ריכוזים היסטריים של פמפום פרשת הזמר הפופולרי ברגעיו הפחות פוטוגניים. וזה נראה רע ומייאש.

פרשה גוררת פרשה, ואנחנו כבר מורגלים לצרוך מינונים כבדים של הסם הזה. ובתוך כל האקשן מתפתח אוסף של עלילות משנה מרתקות, המתלכדות ומתפצלות בין התקשורת המסורתית המיינסטרימית והרשתות החברתיות הרועמות באלפי קולות. בקקופוניה הזו נלכדת רוח התקופה, בלתי צפויה ומהפכנית בדרכה.

אל הצומת הזה נקלע, מיוזמתו, היחצן הפופולרי מכולם. זה שהפך השנה אייקון טלוויזיה מרכזי בתוכנית הכי נצפית, והתמוגג על אהבת הקהל שזרמה מהציבור הרחב, לא רק מהאליטות שבהן הסתופף.

כשבא לגונן בעוצמה על הזמר המפורסם, וגילה כי ברשת החברתית יש לכל מיני אנשים כל מיני דברים להגיד, הוא עשה מעשה. הוא נכנס לטוויטר, יירט את כל מי שגינה אותו וכיסח אחד-אחד. בלי למצמץ הוא ניפץ לרסיסים את הפרדיגמה. האיש שנוהג שפה גבוהה בהופעותיו המרובות לא בחל בשפת ביבים, השימושית כל-כך בקרבות הרחוב של הטוויטר. דחף את האצבעות לביוב, בחש בטינופת, שטף ידיים והמשיך בשגרת יומו כאילו כלום.

הפופולרי לא הסתנוור ממעמדו החדש. כדי למגר את הגינויים באינטרנט ולארגן לעצמו כושר הרתעה, השיב במלחמה משלו, קללות בוטות. היו שהתחננו על נפשם, ועד שלא נכנעו, הוא לא הרפה.

כן, גם אלה הם פניה של הפופולריות בעידן הנוכחי. מי שלא בנוי לזה, שלא יתקרב.

2. אחרים יודעים אולי קצת פחות להתמודד עם הגודש. ראינו את זה קורה ליותר מדי אנשים שנלכדו במקסם-השווא. אתם יודעים איך זה, מרעיפים עליך סופרלטיבים בכתבות שער מהללות, אתה מתחיל לקבל בכל מקום כבוד מלכים. מאות ואלפי אנשים עומדים ומוחאים לך כף, בקלות אתה יכול להשתגע. קל להאמין לזה, להיתפס, להיכבש, להשתבש. פתאום נדמה לך שעם ישראל מאוהב בך. תזכור - זו חרב-פיפיות, ואתה צריך להיזהר, יותר מכל אחד אחר.

3. כולנו רוצים תשומת-לב, רוצים שיראו אותנו, שיוקסמו. יש כאלה שזה גם מצליח להם. להיות פופולרי? זה הפך נגיש מאי-פעם, אתה לא צריך תיווך של אוטוריטה חיצונית.

אני חושבת על כל האנשים שעובדים בזה, יום-יום גורפים לעצמם את תשומת-הלב שלנו ברשת. מפמפמים את עצמם, לפעמים עד מיאוס. חלקם עושים את זה בחן, הופכים פופולריים גם מכוח ההתמדה וההשקעה, אנשי התחזוקה. ומשעה שזה תפס, ויש להם צבא סוגד, הם לא יכולים לנטוש את העמדה. יש להם פוזיציה לתחזק.

הנה, מנת הסרוטונין מוזלפת לך במוח, כשהפייסבוק שלך מאדים מרוב לייקים. רואים אותך. אתה מרגיש חזק, מועצם, שווה, מוצדק. אתה פופולרי, יש לך משמעות. המוכרות שלך הופכת ערך בפני עצמה.

אנחנו נמשכים לדמויות מוכרות, ודמויות מוכרות הן יעדים לעוד חשיפה במעגל פידבק חיובי שמאיץ את עצמו. אתם רואים אותם בכל מקום? בגלל זה רק תראו אותם יותר. והם צריכים הרבה מקום לידם. בכל זאת, צריך להושיב איפשהו את האגו שצמח.

אנו לא נוטים חיבה עמוקה לנרקיסיסטים, אבל נרקיסיזם הוא סוג של מנגנון הגנה. מתחת נמצאים החסכים והערכה עצמית שברירית. אחרת, למה לטרוח לחפש כמויות בלתי נגמרות של אהבה מבחוץ?

4. בסופו של דבר, זה עניין של מינונים. לא כל אחד מסוגל להכיל תשומת-לב עצומה. כשההתעסקות בך מתחילה לגלוש לכמויות מציפות, זה עלול לשבש את כל מה שחשבת.

יש שני סוגים מרכזיים של פופולריים: אלה הזחוחים, הלומי האגו, שנוטים לגלות חיבה עזה לאורם המסמא של הזרקורים. זו תרבית הזהות שלהם. הם מאבדים את הגבולות, מתעטפים בגלימת ה'מגיע לי', ומשם הדרך להסתבכות בצרות עשויה להיות קצרה. אחר-כך, כשזה סוגר עליהם, הם לא פעם ימצאו עצמם מקנאים בכל מי שחי בחסות האנונימיות.

ויש את הסוג השני: אלה שמתערערים מכל תשומת-הלב הזו, נתקפים חרדות מהפחד שלא יעמדו בציפיות. הם נזקקים להתערבויות כימיות כדי להירגע, אחר כך כדי לשרוד.

כשאתה פופולרי מספיק, תגלה שחייך הופכים לאומנות הליכה על תער. הרגישים שבינינו? לא בשבילם. הם מתרגשים, לוקחים ללב, בוכים. מי שאין לו כוח סבל לעמוד מול מסה של אנשים, להסתכל על מה שכותבים עליו, בעידן שבו אין שום מחסומים, שיתרחק.

5. יש מי שבורחים מכל זה. מנתבים עצמם מחוץ לפיקים, לא לוחצים עד הסוף על הגז, רק מהפחד לבלוט מדי. "בשביל מה אני צריכה חשיפה", מפטירה אחת הנשים החזקות בתעשיית הבידור, "אכפת לי שיחשבו שאני תותחית?".

מעטים יודעים כמה משמעותית העשייה שלה, אבל זה לא מטריד אותה. עוברים דרכה האמנים הכי גדולים, והיא כבר ראתה אותם מתערערים עד קצות העצבים החשופים. היא עשויה אריג אחר, קשוח. את הבחירה שלה היא עשתה: פרופיל נמוך בדיוק מתאים לה, ואל תגידו לה שהיא צריכה הכרה, כי היא לא. היא מפנה אל הדבר הזה את הכתם העיוור שבעין.

6. תרבות התהילה יושבת טוב על הצורך של ההמונים להכתיר לעצמם מלך כל בוקר, קצת אחרי שסיימו להדק את הרגבים על קברו של המלך הקודם. מרגע שהוא שם, יושבים לו על הזנב, ומחכים בקוצר-רוח קניבליסטי למעידה שלו. גם להם בוער להפשיט אותו מההילה המכבידה.

7. בעידן הדמוקרטיזציה של הטעם, הטכנולוגיה מכמתת את ערכנו. בלייקים, במספר עוקבים, במכסת צפיות, בכמות שיתופים. אין הנחתות מלמעלה. ככה אנחנו נמדדים: על-פי מידת הפופולריות. האם זה מייצר אדם מסוג חדש, שתודעתו מוכוונת באופן קיצוני מבחוץ ואל החוץ? להיות פופולרי נדמה כמטרה, אך עלול להתגלות כסכנה הלא צפויה שבדרך.