וזהו סוף הזיכרון

"עמוד האש", ג' 23:00, ערוץ 33

יש אנשים שבבגרותם נשארים נאמנים לאוסף רכבות הצעצוע שלהם או למדף הדובים והבובות. יש כאלה שנותרים מכורים לקרמבו, נניח, או לשוקו בשקית. אצלי מדובר ב"עמוד האש", סדרת המופת של יגאל לוסין, שנוצרה בשלהי שנות ה-70, עוד בימים שבהם עמד טומי לפיד בראש רשות השידור.

"עמוד האש" כמובן לא השתנתה ב-35 שנות קיומה. מה שמשתנה כל העת הוא הפרספקטיבה, גם במישור הלאומי וגם במישור האישי שלי. אם לצייר את גרף התחושות במילים, אזי מדובר בפעמון הפוך, גם אם לא סימטרי: המפגש הראשון שלי עם הסדרה כתלמיד בבית הספר היה מפעים, כש"הציונות" מספרי ההיסטוריה קמה לתחייה לנגד עיניי. התרגשתי כמעט מכל פריים: מהרצל שמבקר בישראל, דרך אימי הפרק על הפתרון הסופי ועד למגש הכסף, כשירו של אלתרמן, שהוא הפרק שחותם את הסדרה.

המפגש הבא שלי עם הפרויקט האלמותי הזה היה בשנות ה-20 לחיי, צעיר ציני ומפוכח לכאורה שלמעט אותו הזעזוע אל מול "הפתרון הסופי", התייחס לשאר בקטעים בציניות ובריחוק של מי שלמד כבר שהכול בלוף, הבל הבלים. האמנם? בצפייה הנוכחית שלי בסדרה, כשאפילו ילדיי כבר מבוגרים מכפי שאני הייתי כצופה, אני מגלה בעצמי קונפורמיזם, או אולי משאלת לב שמבקשת להתחבר מחדש לגרסה הרשמית של האתוס הציוני, גרסה שאמנם קשה לי להחליט אם אני מאמין לה או יותר מכך, עורג אליה, אבל אני נמשך אליה ולשידורים החוזרים שלה בערוץ 33 כמו פרפר לילה. ואולי יש כאן געגוע לא למעשה הציוני עצמו אלא לימים שבהם עוד הסכמנו לפחות על העבר.

ממשיכים לחיות בסרט

הלילה, עם לוח שידורים צפוי, תבוא הישועה מערוצי הסרטים

אם אינכם חובבי ריאליטי-זמר, אם לא בא לכם על כלבוטק או בובה של מדינה, אם אתם חובבי כדורגל שמישהו הזיז להם את המחזור הקובע בשלב הבתים של ליגת האלופות, אתם מוזמנים ליהנות הערב מכמה סרטים.

נתחיל בקלאסיקה: כשהעולם מתחמם (או מתקרר, תלוי את מי שואלים), סביב הגרעין האיראני וכשרוחות של מלחמה קרה חוזרות לנשב, לעת עתה בקלילות בין מוסקבה לוושינגטון, מפתה להיזכר בסאטירה הנפלאה "ד"ר סטריינג'לאב" ("הוט פריים", 22:00). סטנלי קובריק בשיאו, פיטר סלרס בשיאו והסרט הנפלא הזה על גנרל מטורף שמתחיל מלחמה גרעינית, נותר אפקטיבי גם כחלוף 50 שנה.

מי שמעדיף רומנטיקה על סטירה, ימצא אותה ב"תחת שמש טוסקנה" ("יס 1" 21:30): דיאן לין מאבדת את ארוסה, מקבלת מחבריה הגייז במתנה טיול התאוששות לאיטליה ומוצאת את עצמה מתאהבת בטוסקנה: במקום, באנשים ואפילו בבחור אחד שלא ממש ראוי לאהבתה. זה מעט קיטשי, קצת דביק וצפוי, אבל בה בעת גם יפה ומבדר. למי שיישאר עם חשק לעוד רומנטיקה אקזוטית, מחכה מיד אחר כך באותו הערוץ "לדוג סלמון בתימן" עם סיפור מסגרת מעט קלוש, אבל משחק נהדר של יואן מק'רגור וקייט בלאנשט, בשירותו של סולטן תימני שמבקש להקים נהר מלאכותי עם דגי סלמון בלב המדבר.