זרקור על סין: תכירו את הכוכבים הבולטים של עולם האמנות הסיני

בסטודיו רחב הידיים של ז'אנג שיאוגנג (Zhang Xiaogang), אחד האמנים הסינים המצליחים ביותר בעולם כיום, נחבאת על קיר צדדי, בין שאר מזכרות ותמונות, יצירה קטנה ומוזרה: נער ונערה בבגדי עבודה, נושאים בגאון את דגל הרפובליקה הסינית ובידם מגל. הם מצוירים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, שהגיע מברית-המועצות, על גבי מגילה סינית מסורתית.

ההתנגשות השקטה בין נערי מהפיכת התרבות למצע התרבותי האסור, שעל גביו צמחו ואשר בו בעטו, מציגה את הפרדוקס של האמנות העכשווית בסין.

האנומליה באמנות הסינית נוצרה בעקבות המהפכה הקומוניסטית, כאשר האמנויות המסורתיות הוקעו והוכרזו כאמנות מנוונת, והכרזות המפארות את השלטון ותורת העבודה הפכו לסגנון המועדף. "בקפיצה בין הריאליזם הכפוי לאמנות העכשווית דילגו האמנים הסיניים על שלב המודרניזם", מסבירה מירה לפידות, האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון ישראל. "חסר השלב שבו החלה ההתבוננות המעריכה בהווה, הפניית המבט מהערכים המסורתיים וקידוש החוויה המעצבת של העת החדשה, שהתחוללה במערב במקביל לתיעוש, לעיור ולגלובליזציה. הקפיצה הבאה אל העכשווי הייתה תולדה של הפתיחות החדשה בסין משנות ה-80-90".

גם ההתפתחות המהירה של שוק האמנות כסחורה מבוקשת היא חלק מאותו חוסר במנגנוני היררכיה תרבותית. לפידות: "התהליך המואץ דילג על התפתחות מוסדות ושכבה מעריכה, המקנה תוקף אמנותי ליצירות, ויצר תופעות שוק מעניינות. כך, למשל, בסין, יותר מאשר במקומות אחרים, מקובלת מכירת אמנות במכירות פומביות ישירות מ'האמן לאספן'. חלק מהערך האמנותי ניתן לאמנים באמצעות תו המחיר והביקוש הפופולרי".

עבודה רב-שכבתית

בעוד שמרבית האספנים הסינים החדשים דווקא מחפשים אחר האמנות המסורתית, ציורי טבע ונוף על מגילות ארוכות עשויות משי ונייר אורז, האמנים העכשוויים אינם מגבילים את מקורות ההשראה ואת דרכי הביטוי שלהם.

במסע בין כוכבים ודמויות מפתח בעולם האמנות הסיני, יחד עם חברי קבוצת הרכישה "כאן עכשיו" של מוזיאון ישראל, נפגשנו עם אמנים צעירים ובוגרים, המנסחים לעצמם חוקים חדשים ומחפשים את שפתם האישית והתרבותית, באומה שמתחבטת בין מחיקת העבר הרחוק, שכעת חזר לחיים, לבין התכחשות לעבר הקרוב.

אצל רבים מהם ניכר הצורך הדוחק למצוא את שביל הביניים ולתת קול הן למורשת התרבותית העשירה, שכמעט אבדה להם, והן לתחושת היומיום המודרנית, הקפיטליסטית והדוחקת. כך, למשל, בביקור סטודיו אצל האמן וואנג גואנגל (Wang Guangle), הוא מציג טכניקת ציור שמחקה צביעה מסורתית של ארונות מתים בשכבות לכה. עבודותיו הנראות מינימליסטיות וסכמטיות הן למעשה תוצאה של מחשבה ועבודה עמלנית רב-שכבתית.

לעומתו, ז'אנג הפיגורטיבי התפרסם במיוחד בציורי "קשר הדם" המלנכוליים שלו. ציוריו בסדרת "המשפחה הגדולה", ובהם אב ואם וילדם היחיד, שביניהם מקשר חוט שני או כתם צבעוני כמעט-שקוף, הפכו לבסט-סלרס באוספי מוזיאונים ואוספים פרטיים, ומחיריהם מגיעים לסביבת מיליון דולר. במרביתם לבושות הדמויות ב"מדי מאו", תלבושת הפועלים הסינית האחידה.

הילדים בציוריו ובפסליו לעולם חשופי שת, כתינוקות בגמילה, גם אם הם נראים כמבוגרים קטנים. זוהי בחירה אמנותית היוצרת תחושת פגיעות ואפילו השפלה, המעוררת חמלה ואי-נוחות במתבונן.

מלבד היותו צייר ופסל נפלא, הצלחתו הפנומנלית קשורה בעיקר לייצוגיות המתמצה בעבודותיו. ייצוג המורכבות הפוליטית, הדכאנות שחווה האדם הבודד בחברת ההמונים, חוק הילד היחיד, השחיתות, ההאחדה - כל אלה הפכו אותו לאחד הקולות הבולטים והמוכרים העולים מהאמנות הסינית.

בסדרת עבודות מאוחרת שלו, שאותה ראינו בגלריה פייס בייג'ינג, הוא מצייר נוף חולף מבעד לחלונות רכבת. מסגרת החלון יוצרת מציאות סגורה, בלתי נגישה, הנצפית כמו תמונה בתוך תמונה ברוח סוריאליסטית. נוף אפור של עמודי חשמל מתרחקים או דמות נער עומד ומנגן בכינור - נתפסים כחזיונות שווא.

בעבודות האחרונות שלו הוא משלב בגוף התמונה מראה ומפסל מעליה בחומרים פלסטיים, החורגים מהציור השטוח אל עבר תלת-ממדיות, ומכניסים את המתבונן ואת החלל שבו הם נמצאים אל תוך מסגרת הציור.

אזורים מתפתחים דרך האמנות

גלריה פייס הבינלאומית שוכנת במבנה תעשייתי לשעבר, ברובע האמנות 798 בבייג'ינג. הרובע, שזכה לפרסום והפך ליעד חובה לתיירים חובבי אמנות ותרבות, הוא מתחם ענק וסגור בפני כלי רכב שהוקם בשנות ה-50. בשטחו שכן מפעל ייצור ענק של התעשייה הצבאית, שהוקם בשיתוף עם יידע תעשייתי ממזרח-גרמניה ומברית-המועצות, והעסיק 20 אלף פועלים אשר עבדו, אכלו, ישנו וניהלו את כל חייהם במקום. בשנות ה-90, פינה המפעל את מקומו וחללי המחסנים הריקים נתפסו על-ידי אמנים שחיפשו מקומות זולים לעבודה ולמחיה.

בעקבות התנועה האוונגרדית של אמנים שהתיישבו במקום הגיעו הגלריות, תחילה הצנועות יותר ובהמשך היוקרתיות, חנויות מעצבים, מסעדות ומועדונים, והאזור הפך לאחד המבוקשים בעיר לעסקי תרבות ופנאי. כיום מעטים האמנים היכולים להרשות לעצמם להחזיק סטודיו במקום, והוא נחשב למעוזם של ה"Bo-Bo" בורגנים-בוהמיינים.

התהליך המהיר של אימוץ האוונגרד והכנסתו תחת כנפי הממסד הקפיטליסטי אינו ייחודי לסין. אך כמו כל דבר, כאשר הוא נעשה בממדי הענק ובקיצוניות הסינית, עוצמתו מקבלת תהודה משמעותית. בגלריה פייס בייג'ינג, שנפתחה ב-2008, מיוצגים גם יו מינג'ון, (Yu Minjun), המוכר בעיקר בזכות יצירות הדיוקן העצמי הצוחק בחיוך גרוטסקי, לי סונג סונג (שעדיין מחזיק בסטודיו לא רחוק מהגלריה) ועוד אמנים בולטים ויוקרתיים מהזירה העכשווית.

האמנית יין צ'וז'ן (Yin Xiuzhen), בתערוכת יחיד מרשימה "ללא מפלט", מציגה יהלום ענק תפור מיריעות של חלקי בגדים מתעשיית הטקסטיל הסינית הידועה; רפסודה צהובה של רהיטים כמו-מודרניסטיים, תפורים אף הם מחלקי ביגוד, נושאי כפתורים ותגיות יצרנים, מדגישה את תחושת ההיסחפות בין תרבויות ובין הרצון לעמוד במרוץ הייצור והמסחור לבין הצורך למצוא מנוחה וביתיות.

במרכז 798, במרכז האמנות Ullen, מוצגת תערוכת יחיד של וואנג קפינג (Wang Keping), לצד תערוכת יחיד נדירה של טינו סהגל הבריטי, זוכה פרס האמן בביאנלה בוונציה השנה ומועמד לפרס טרנר. קפינג, יליד שנת המהפכה, 1949, חי בפריז מאז שנות ה-80 וזוהי תערוכה מרתקת המחזירה למרכז תשומת הלב את אמנות הפיסול בעץ. בטרם היגר לאירופה, הוא היה אחד מקבוצת הכוכבים Xing Xing, שחוללה את מרד האמנות העכשווית בבייג'ינג, ב-1979, יחד עם שמות מוכרים כמו איי וויי וויי וחואנג ריי (Huang Rui).

הקבוצה, שנחשבה לתנועת האוונגרד הראשונה בסין, הייתה מורכבת מ"11 נועזים", שהעזו להתריס בפני הממסד וכאשר הוצגה תערוכה לאומית של אמנות מגויסת, תלו הם מנגד, על גדרות המוזיאון, יצירות של "אמנות חופשית". מעניין לציין שבעיר בת 20 מיליון נפש, דרושים כוחות בודדים להנהיג שינוי - בדומה לתנועות שהניעו מהלכים בזירת האמנות הישראלית בשנות ה-50-60.

פלא של אור

את חואנג גריי פגשנו בביתו שבפרבר אמיד בבייג'ינג. האמן המצליח, שהיה מעורב בלא מעט מחאות ונותר איתן בדרישתו לחופש הביטוי, חי כמעט 20 שנה בגלות מרצון ביפן. בסדרת עבודות דומיננטית בסטודיו, הוא מציג את המילה CHINA באנגלית ובסינית, לצד צילומים תיעודיים של אנשים ונושאים אורבניים יומיומיים, נופי בנייה וחורבן.

"המילה CHINA היא מילה זרה, זהו שמה של סין בפי המערב, ואילו בסינית זהו צירוף פונטי שפירושו 'הרס'" הוא מסביר. "אנו הסינים אימצנו בחום את המילה, כמו גם את נקודת המבט המערבית". ממש כמו שהחשיפה למערב מזרימה לסין חיים והרס במידות שוות כמעט.

גריי הוא אמן שכלתן ורב-הומור. עבודותיו מתפרשות על פני מספר חללים עצומים בווילה המודרנית והנינוחה שלו. אחת מהן עשויה משולחן פינג-פונג שבמשטחו שיבץ חלקי גונג ותופים, כך שהוא מזמין למשחק מצד אחד אך המשחק מלווה בצלילים ובתחושה של נגיעה אסורה, חילול הקודש.

עבודה מרגשת במיוחד נקראת "רעידת אדמה", שמקודשת להרוגי רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה בסצ'ואן ב-2008. 87 אלף איש נהרגו וכ-10 מיליון נותרו חסרי בית. בין ההרוגים בלט מספרם הגבוה של ילדים שנהרגו בהתמוטטות בתי ספר. יצירתו של גריי נראית כפרגוד חרוזים סגור בארבע דפנות. חרוזים בשחור-לבן שזורים בדוגמת דובוני פנדה חמודים אך כאשר אנו פוסעים מבעד לשרשראות אנו מוצאים את עצמינו בליבו של חדרון מיטלטל ומערער יציבות.

בערבו של יום ביקרנו במרכז "שלושה צללים" לצילום. זהו מרכז עצמאי שהקימו אמנים פעילים ובראשם רונג רונג - אמן צילום מוביל שהתפרסם בזכות תיעוד חייהם ועבודות הפרפורמנס של אמני ה-east village של בייג'ינג. יצירותיו מצליחות לתפוס ולמצות את השינויים המהירים, חלקם תת-הכרתיים, שעוברים על העיר.

המרכז, שנפתח ב-2007, הוא חלל האמנות היחיד בבייג'ינג המוקדש לצילום, והעבודות מוצגות בו במקבצים כמעין תערוכות יחיד קטנות.

בסטודיו הפרטי של ואנג נינגדה אנו נתקלים בפלא: עבודות חדשות שיצר שחוקרות את השתקפות האור על הדף החלק. במקום הדפסת צילומיו על גבי התמונה, הוא מותיר אותם כשקופיות חתוכות, המסודרות בשורות אופקיות, נעוצות מעל היריעה הלבנה.

האור המוטל ממקור חיצוני מעל התמונה מצייר את ההשתקפות ומאפשר לה להתגלות לעינינו. היעלמותה של התמונה, עם כיבוי האור, היא כמו גזילת צעצוע מילד.

מייד אין צ'יינה.

הכותבת הייתה אורחת אגודת הידידים של מוזיאון ישראל ירושלים, בסיור אמנות בסין