א. אבקש לפתוח ולפנות מכאן בהתנצלות לח"כים הערבים בכנסת ישראל. בטור של השבוע שעבר, שקרא להקמת מפלגה יהודית-ערבית חדשה, טענתי כי "לא תהיה זו הערכה מופרכת לומר שחברי הכנסת הערבים פחות ופחות מייצגים את בוחריהם. הם מתעסקים יותר באחים הפלסטינים ובמתרחש מעבר לגבול מאשר במצב המצביעים שלהם".
ובכן, ההערכה הזו הייתה מופרכת ועוד איך. השבוע פורסם מחקר שנערך על-ידי "יוזמת קרן אברהם" (ארגון יהודי-ערבי לקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים אזרחי ישראל) ובדק את הפעילות הפרלמנטרית של הח"כים הערבים בכנסת ה-18 הסוערת והזכורה לרעה.
המחקר בדק הצעות חוק, נאומים, פרוטוקולים, הצעות לסדר ושאילתות שהגישו הח"כים הערבים במשך יותר משנה וחצי. בשורה התחתונה: פחות מרבע הנאומים, השאילתות וההצעות לסדר עסקו בסכסוך. לגבי הצעות החוק - 97% מהצעות החוק של הח"כים הערבים עסקו בסוגיות כלל-אזרחיות, פחות מ-3% עסקו בסכסוך.
אז אנא קבלו את התנצלותי, הח"כים הערבים, אתם מייצגים את הבוחרים שלכם ואילו אני נגררתי אחרי דעות קדומות וסיקור תקשורתי חסר ומגמתי, שמכסה אתכם רק כשאתם עולים על המרמרה או נוסעים לבקר דיקטטור לובי משוגע (ולא שהמקרים האלה לא מעצבנים מאוד) וברוב המקרים לא מביע שום עניין במתרחש במגזר.
אנחנו לא יודעים דבר על העבודה שעושה ח"כ אגברייה בתחום הבריאות או על פעילותו של באסל גטאס במישור הכלכלי, לדוגמה.
ב. אבל אתם יודעים מה עוד הבנתי השבוע, אחרי מיילים ושיחות עם המון אנשים? שעצם ההנחה המוקדמת שלי, שרבים שותפים לה מבלי דעת, כאילו העיסוק של הח"כים הערבים בסכסוך הוא הזנחה או בגידה בקול של המצביעים הערבים, מוטעית ואפילו מתנשאת.
לאזרחי ישראל הערבים הזדהות עמוקה עם העם הפלסטיני ועם מאבקו. זו המציאות. חשוב להם שנציגיהם בכנסת יעסקו בכך ממש כמו שחשוב להם מצב הבריאות, התשתיות והחינוך בישובים שלהם. זה לא סותר. לא היה לי קל לקלוט את זה, אני מודה, אבל כשחושבים על כך, הדבר לא שונה בהרבה מהחשיבות שאנחנו, היהודים, נותנים לזהות הלאומית שלנו, לסמלים, לאופיה של המדינה.
יש הרגל שמאלני מותנה לחפש ערבים שחושבים "כמונו", שמוכנים "להתעלות" מעל הרגשות הלאומיים שלהם - זה היה הגורם שמנע מכל איחוד כזה להתממש או לצבור כוח והשאיר איחודים כאלה תמיד בשולי השוליים הציבוריים - אבל נראה שהדבר הכי חשוב להבין זה שאין דרך ואין סיבה, וגם אם היו, הרי שלא היה סיכוי, להימלט או לבטל את הרגשות הלאומיים.
אני לא מוכן לוותר על הרגשות הלאומיים האלה שלי, הם יקרים לי, הם סיבת קיומי פה, אז איך אדרוש ויתור כזה מאחי הערבי ומכוח איזו זכות? איחוד פוליטי יהודי- ערבי חייב להתבסס על קבלה משותפת, לא על שלילה הדדית. על בגרות האומרת שלא נסכים על הכול, בטח לא בהתחלה, ואולי לא אף פעם, אבל שיתוף פעולה הוא ללא כל ספק הדרך הנכונה.
למה אנחנו צריכים "להתגבר" או "להתכחש" לשאיפות הלאומיות שלנו? נקבל אותן כמו שהן, עם היופי ועם הבעיות. אני אהיה מוכן לקבל שבזהותו האזרח הערבי הוא חלק מהעם הפלסטיני והוא יקבל את זה שמדינת ישראל, ביתו, היא מדינת העם היהודי. לא יודע איך עושים את זה, וזה בטח לא נראה לי קל, אבל אין לי ספק שזה האתגר האזרחי הכי גדול בישראל.
אולי פשוט צריך להשאיר את זה לסוף, להתחיל עם הדברים שמסכימים איתם ולהתקדם לאט-לאט. אחרי הכול, אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום ושני הצדדים לומדים להבין את זה, אז למה לקפוץ ישר לזכות השיבה? שווייה שווייה, שום דבר לא בוער. נהיה פה גם מחר. לריב תמיד אפשר.
ג. ואתם יודעים מה, למרות כל הבעיות המוכרות והידועות, הרי שמולן יש גם מגמות חיוביות. סקרים ומחקרים רבים קראתי השבוע בנושא. לסיכום: רוב גדול בחברה היהודית והערבית רוצה שוויון. רוב היהודים מכירים באפליה נגד ערבים ורואים את קידום האזרחים הערבים כאינטרס של המדינה.
רוב מוחלט בקרב האזרחים הערבים מביע תמיכה גורפת בהשתלבות כלכלית, פוליטית וחברתית במדינת ישראל. %90 מהם, בסקר של מכון "סיכוי", אמרו כי הם רואים כאן את עתידם - ואיך לא? יש לנו ארץ נהדרת.
בשנה שעברה נרשמה אפילו ירידה קלה במספר גילויי הגזענות, לפי דוח של ארגון מוסאוא. יותר ויותר כותבים ערבים מביעים בקול את השאיפה הזו להשתלבות. בעיניי זה נהדר.
ד. כמובן שלא הכול ורוד וריחני. יש המון חשדנות, משני הצדדים (מה שמזכיר לי שפעם קראתי ספר על הלבנים הראשונים שהגיעו לאפריקה. למדתי שם שהדבר הראשון ששני הצדדים "החליטו" לגבי הצד השני הוא שמדובר בקניבלים. רוצה לומר: כאלה אנחנו בני האדם, יצורים חשדנים ואתנוצנטרים, שתמיד ממהרים לחשוב דברים רעים על האיש ממול).
למרות הרצון בשוויון ובשילוב, רוב די ברור, גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים, לא רוצים לגור אחד ליד השני, אף צד לא רוצה לאבד את זהותו ואת מאפייניו התרבותיים. נכון שהרוב פסימי לגבי האפשרות שיימצא פתרון, ויש פערים עצומים לגבי שאלות יסוד כמו שירות (אזרחי או צבאי), סוגיית הקרקעות, אופי המדינה וסמליה ועוד - כל מה שקדוש ועקרוני לצד אחד מוציא את השני מדעתו. וגם הבדלנות, משני הצדדים, עמוקה ומבוססת.
אבל את המבדיל ואת המפריד אנחנו מכירים טוב מאוד. הגיע הזמן לחפש את המשותף ואת המחבר, וכאלה יש וצריך למצוא עוד ולהדגיש אותם. זו צריכה להיות קודם כול עבודתה של התקשורת - שכיום עושה עבודה עלובה, לפעמים על גבול המזיקה, בתחום. כמעט אף פעם לא מביאים ערבי לאולפן שידבר על עניינים שאינם "ערביים".
וכך, לדוגמה, ברבות מהמערכות אין בכלל כתב לענייני ערבים, ואם יש, הוא מכסה את כל הערבים שבעולם: מנסיכי הנפט בקטאר עד הח"כ מאום אל פאחם, והכול מטופל בדרך כלל במין ריחוק מזלזל. וזו לא רק תקשורת: הבעיה הגדולה של הציבור הערבי בישראל איננה בחקיקה, אלא דווקא בייצוג היומיומי בשלל מערכות - הציבורית, התרבותית, התעסוקתית ועוד.
ראו מה קרה בחברה הערבית בבחירות המוניציפליות האחרונות: שיעור ההצבעה היה מהגבוהים אי פעם, 90% (במגזר היהודי: 51%) והתאפיין במעורבות גבוהה של נשים וצעירים - בדיוק האוכלוסיות שמביעות באופן עקבי וברור תמיכה בהשתלבות במדינה. זה שינוי גדול לטובה.
ה. לשמחתי, הדיון שהעליתי פה בשבוע שעבר על ההיתכנות של מפלגה יהודית-ערבית מתחיל לתפוס תאוצה מסוימת ברשתות החברתיות, וגם מחוץ להן. ברוב המקרים, לשמחתי, התקיימו דיונים תרבותיים ומעניינים. דווקא פה, באתר של "גלובס", זכיתי להכי הרבה קללות וגידופים, כאלה שכבר מזמן לא זכיתי להם. אמרו שאני שמאלני. זה אולי נכון, אבל לא כל-כך קשור. כאמור, כל העומדים בראש ממשלת הימין הנוכחית, מנתניהו ועד בנט עבור בלפיד, מכריזים השכם והערב על ההכרח בשילוב הציבור הערבי. האם גם הם שמאלנים?
הדיון נוטה להגיע מהר מאוד לשאלת הפלטפורמה: האם הכי טוב ללכת על התארגנות חדשה, טרייה מהניילונים? או שאולי במרצ, בחד"ש או בהעבודה המתחדשת, שחרטה על דגלה בניית גוש שמאל-מרכז. יש גם כאלה הטוענים שצריך ללכת עוד יותר לאט, שאין טעם בעוד איחוד חסר סיכוי ושצריך לבחור בדרך של שיתופי פעולה אד-הוק. אינני יודע מהי הדרך הנכונה ללכת בה, אבל יש לי כמה רעיונות בנוגע למקום שאליו צריך להגיע. המשך יבוא.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
