פרידמן: פרס נובל משותף לאובמה ולנתניהו? לא בלתי אפשרי

פרס נובל משותף לראש הממשלה בנימין נתניהו ולנשיא ארה"ב ברק אובמה, ב-2014? לא בלתי אפשרי. כך טוען תומאס פרידמן בטור ב"ניו-יורק טיימס" שמתפרסם היום (ה').
"אני יודע, לכאורה הרעיון הזה מצטייר כאבסורד", הוא כותב. "השניים אינם מחבבים זה את זה, והשקפות העולם שלהם שונות לחלוטין זו מזו. אך ככל שהם מנסים להתרחק איש מרעהו, ההיסטוריה הערמומית משליכה אותם זה לעברו של זה ושוזרת יחדיו את גורלותיהם".

לדברי בעל הטור, הדבר יהיה נכון במיוחד בששת החודשים הבאים, שבהם יגיעו לשלב ההכרעה שני משאים ומתנים: המו"מ על היכולת הגרעינית הצבאית של איראן, והמו"מ בין ישראל לפלסטינים. "אם נתניהו ואובמה יגשו לשני המשאים והמתנים האלה עם מידה סבירה של חזון משותף, אך גם ידחפו איש את רעהו לכיוון הרצוי לכל אחד מהם, הם יוכלו למלא תפקיד כביר בהפיכת המזה"ת למקום טוב יותר. במקרה כזה, הם, יחד עם שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, יהיו ראויים לפרס נובל, לאמי, לאוסקר או לפרס פריצקר לארכיטקטורה".

פרידמן מציין כי נראה שנתניהו נרגע קצת לאחר התפרצותו הראשונית השגויה נגד הסכם הביניים עם איראן המקפיא את יכולותיה הגרעיניות. "אך אני מקווה שביבי לא יירגע יותר מדי", כותב בעל הטור. "אני חושב אמנם שהסכם הביניים הוא בסיס יציב למו"מ לקראת עיקור סופי ומוחלט של היכולות האיראניות לייצר נשק גרעיני, אבל הסיכוי שנגיע למטרה הזו יגדל אם ביבי יתנהג לפעמים כמו ביבי וישמש האקדוח הטעון שאותו יהיה אפשר להציב לפני האיראנים על שולחן הדיונים".

כל מי שהיה עד לפעולות הטרור של איראן וחיזבאללה יודע שהאיראנים ילכו עד הסוף, מציין פרידמן. אסור לנהל מו"מ עם איראן אם אינך חמוש באמצעי לחץ כלשהם ובנכונות להיות קצת משוגע. מנהיגי איראן קשוחים וזדוניים. הם לא עלו לצמרת בבחירות המקדימות במדינת אייווה בארה"ב.

"ובעוד שיש צורך ב-cool של אובמה כדי להגיע לעסקה סופית עם איראן, אנו זקוקים גם למעט מהשיגעון של ביבי, לכמה מפעלולי ד"ר סטריינג'לאב שהוא מציג, לעוד ניסוי בטיל ישראלי בעיצומו של מו"מ", גורס בעל הטור. "... אז הניחו לביבי להיות ביבי, ולאובמה להיות אובמה. זה יתן לנו את הסיכוי הטוב ביותר להגיע לעסקה סופית סבירה. אם ביבי לא היה מתנהג כמו ביבי, מעולם לא היינו מצליחים להביא את איראן אל שולחן הדיונים, אבל אם ברק אובמה לא היה מתנהג כברק אובמה, מעולם לא היינו סוגרים עסקה עם האיראנים".

היפוכו של דבר נכון לסכסוך הישראלי-ערבי, כותב פרידמן. אלמלא דחף קרי בעקשנות את נתניהו ואת נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, אל שולחן הדיונים, נתניהו לא היה מגיע לשולחן מרצונו הטוב.

"אני מאמין שהאירופים יגלו אהדה רבה יותר לקו הנוקשה של ישראל בסוגיה האיראנית אם הם יראו שישראל משיגה התקדמות במו"מ עם הפלסטינים ואם חלק מהם יתנער מהחשדות שביבי רוצה להסיר את האיום האיראני כדי ליצור סביבה בטוחה יותר לכיבוש קבע של הגדה המערבית", גורס הכותב.

"בחזית האיראנית, תפקידו של נתניהו הוא לעצבן את אובמה עד כמה שאפשר כדי להבטיח שהסנקציות על איראן יוסרו רק בתמורה לעיקור סופי ובר-אימות של יכולותיה לייצר נשק גרעיני", טוען פרידמן. "בחזית הישראלית-פלסטינית, תפקידו של אובמה הוא לעצבן את נתניהו עד כמה שאפשר. כל אחד מהם צריך לדחוף את האחר במאמץ להשיג את העסקות הטובות ביותר בשתי החזיתות".

"עם קצת דמיון ועם השילוב הנכון של של קשיחות ופתיחות בסוגיית איראן ובסוגיה הישראלית-פלסטינית, ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב יוכלו להפוך את יחסיהם המרים כלימון ללימונדה מתוקה", כותב בעל הטור.