הכתר נשמט מראשה של השושלת

אנחנו קוראים הערב את עלי התה של הודו.

הרחק מתשומת לבו של העולם החיצון, אוכלוסייה הודית, השווה לזו של צרפת, איטליה וספרד גם יחד, השלימה אתמול (ד') תהליך ארוך ומורכב של בחירות. ארבע מדינות של הפדרציה ההודית (מתוך 28) והאזור האוטונומי של עיר הבירה דלהי בחרו את ממשלותיהם. לכל אחד מהם יש ראש ממשלה, שתוארו באנגלית "צ'יף מיניסטר" (להבדיל מ"פריים מיניסטר" בזירה הארצית).

ההצבעה נמשכה שבועיים, התוצאות הרשמיות ייוודעו רק ביום א', אבל סקרי יציאה מן הקלפיות הומטרו על הודו עוד אתמול בערב. התוצאה הברורה: תבוסה כבדה למפלגת השלטון. זה כשלעצמו חשוב, אבל זה חשוב שבעתיים עכשיו, מפני שהבחירות הכלליות בהודו חייבות להיערך לא יאוחר מחודש מאי 2014. במידה שהיה ספק לפני הבחירות המקומיות, הספק הזה נמחה: רוח עזה של שינוי נושבת עכשיו, לפחות בצפון הודו. מאחר שבחירות לפרלמנט הפדרלי מוכרעות במרכזי האוכלוסייה של הצפון, הבחירות המקומיות מחזקות את הרושם שעשר שנות שלטונה של מפלגת הקונגרס מסתיימות והולכות.

למפלגה המייסדת של הודו, זו המושלת בכיפתה הפוליטית זה מאה שנה ויותר, לא ניתן שום פרס ניחומים בסקרי היציאה. צריך כמובן להקדים ולסייג את הסקרים האלה, ולהזכיר מה קשה היא מלאכת החיזוי בהודו, ומה רבים חסרונותיהם של מדגמים. הם חזרו והטעו את הודו בבחירות הפדרליות של 2009 ושל 2004. בשתיהן, סקרים חזו תבוסה לקונגרס, או תיקו, אפילו בין מצביעים היוצאים מן הקלפי. בשתיהן, מפלגת הקונגרס ניצחה, תחילה בקושי ולבסוף בקלות. אבל הסקרים משתפרים, והמגמה היא כה חד-משמעית עד שקשה להאמין שהיא מועדת להפרכה.

המנצחת הגדולה של הבחירות היא מפלגת העם ההודית (הידועה בראשי התיבות BJP), העומדת ימינה מן הקונגרס, לפעמים הרחק ימינה. היא שמרה על כוחה בשתי מדינות שהיו בשליטתה עוד מקודם; היא גרפה את רג'סטן (68 מיליון בני אדם), שמפלגת הקונגרס ניהלה בחמש השנים האחרונות; והיא עומדת סמוך לרוב מוחלט באזור דלהי (כמעט 18 מיליון), שהיה בידי הקונגרס ב-15 השנה האחרונות. לא היו סקרי יציאה במדינה חמישית, מיזוראם הזעירה, בצפון מזרח הודו.

מפא"י ההודית

קל לטפול את התוצאות האלה על העייפות ממפלגות שלטון. ההודים מחליפים מפלגות כאלה פעם אחר פעם בזירה המקומית, בייחוד בימי משבר. אבל ההסבר הזה אינו מספיק. ממשלות של BJP בשתי מדינות, מאדיה פראדש (72 מיליון) וצ'אטיסגהאר (26 מיליון), חזרו ונבחרו בפעם הרביעית והשלישית, בהתאמה. עייפות החומר של המצביעים ההודיים אינה אפוא מקומית, אלא ארצית. נראה בעליל שמפלגת הקונגרס נמאסה עליהם.

את העייפות הזו אפשר להשוות אולי לזו שתקפה את המצביעים בישראל ב-1977, כאשר הפחיתו את כוחו של המערך (עבודה-מפ"ם) מ-51 מושבים בכנסת ל-33, וסיימו את ההגמוניה של השמאל בפוליטיקה הישראלית.

יש דמיון לא מבוטל בין מפא"י/העבודה בישראל ובין הקונגרס בהודו, חוץ מן הדמוגרפיה כמובן (ישראל הייתה מדורגת במקום 21 בטבלת מדינות הודו על-פי גודל אוכלוסייתן). שתיהן, מפא"י והקונגרס, כוננו את ההגמוניה שלהן הרבה לפני העצמאות; לשתיהן היה אתוס שוויוני וממלכתי, ששנות השלטון המתארכות שחקו בהדרגה; שתיהן הובילו את ארצותיהן למבוי כלכלי סתום, אם כי התחילו בסופו של דבר רפורמות שקראו דרור חלקי לכוחות השוק, הרחיבו את המעמד הבינוני - וגם ריכזו עושר מופלג בידי מעטים; שתיהן התקשו להתמודד עם התחזקותו של ימין לאומי ודתי; שתיהן התנסו בכרסום בלתי פוסק של בסיסי התמיכה שלהן.

כל כך רב הדמיון, עד ששתיהן הובילו את ארצותיהן לעצמאות בהפרש של תשעה חודשים; את שתיהן הנהיגו סוציאליסטים כריזמטיים במשך 15 השנה הראשונות של שלטונן; את שתיהן הנהיגו נשים חזקות, מעוטות סובלנות ושנויות במחלוקת; שלטונן הסתיים בהפרש של חודשיים (1977), אם כי הקונגרס הקדימה לחזור לשלטון, לפני שחזרה ואיבדה אותו. מאז שנות ה-80 היא הוסיפה לתת את הטון, אבל רק בעזרת קואליציות מסובכות ורופפות, שנטו להתמוטט קודם זמנן. שתיהן איבדו ראשי ממשלה לקליעי רוצחים, אם כי הקונגרס בהודו, בניגוד לעבודה בישראל, הצליחה לתרגם את ההלם הציבורי לניצחון פרלמנטרי עצום ממדים (ב-1984).

הסארי של סוניה

מפלגת הקונגרס חישבה לשקוע, אולי להיעלם, בסוף שנות ה-90. אבל היא נאחזה בכל כוחה בכנף הסארי של שושלת נהרו-גאנדהי, גם אם את הסארי הזה לבשה אישה איטלקיה, סוניה גאנדהי, אלמנתו של ראש הממשלה לשעבר ראג'יב (שנרצח בהיותו מנהיג האופוזיציה, ב-1991). קסמו של שם המשפחה עמד למפלגה. היא חזרה לשלטון במפתיע ב-2004, הגדילה את כוחה ב-2009, והיא מוכנה עכשיו למשוח את יורש העצר של השושלת, ראהול, הלוא הוא הבן, הנכד, הנין.

המפלגה הפכה לאחוזה משפחתית. המשפחתיות מעניקה הזדמנות להצעיר את השלטון מפעם לפעם. אביו של ראהול נעשה ראש הממשלה בגיל 40, לאחר רצח אמו, והביא איתו סיעה של יועצים צעירים. לשם השוואה, ראשי הממשלה של האופוזיציה היו בני 60 עד 80 בהיכנסם לתפקידיהם. אבל הנעורים לא היו בהכרח נכס. יועציו הצעירים של ראג'יב העלו את ממשלתו על שרטון, והיא נחלה תבוסה אלקטורלית איומה לאחר תקופת כהונה אחת. גם ראהול אינו מהלך קסמים על רואיו ועל שומעיו, ומעורר רושם חובבני ולא-מבוגר.

קשה לדעת אם זוהרה של השושלת הועם במידה כזאת שלא תהיה לה תקומה. פוליטיקה שושלתית היא עניין כמעט מובן מאליו בהודו. ילדים יורשים את אבותיהם, לפעמים את אמותיהם, בהרבה מדינות הודיות. ראשי הממשלות של אוטאר פראדש (הגדולה ביותר, 200 מיליון בני אדם, כמו ברזיל), של אודישה (הידועה גם כ"אוריסה", 42 מיליון), של ג'הארקהאנד (33 מיליון), של קשמיר (12 מיליון) ושל אוטאר-אקנד (10 מיליון) הם בניהם של ראשי ממשלות קודמים. ילדיהם של אקסים מנסים את כוחם בשורה של מדינות אחרות.

נירמול הוא מוות

אולי זה המשך טבעי של השושלות המלכותיות, אשר מלכו על חלקים ניכרים של הודו לפני 1947. זו בוודאי תוצאה של נאמנויות כיתתיות, כאשר קאסטות מצביעות כאיש אחד למנהיג מוכר. זו גם תוצאה בלתי נמנעת של גודל האוכלוסייה והיוקר הגובר של מסע בחירות. מחוז בחירה ממוצע בהודו מכיל מיליון מצביעים, לפעמים אפילו שני מיליון, ושם משפחה ידוע הוא נכס פתיחה חשוב לבעליו.

ותיקי מפלגת הקונגרס ואוהדיה אינם מסתירים את דעתם, שהמפלגה תלויה בשושלת גאנדהי לעצם קיומה. נירמול הוא מוות. אין זאת אומרת שלמפלגה אין מנהיגים פוטנציאלים מחוץ לשושלת. אחדים הם משכמם ומעלה, לפחות מצד איכויותיהם האישיות. אבל מאז שנות ה-60 לא היו למפלגה המכניזמים המאפשרים דמוקרטיה פנימית. היא התמכרה לאבסולוטיות הנאורה של גאנדהי, יהיה הגאנדהי אשר יהיה.

בשנים האחרונות דבקו במפלגה שערוריות שחיתות מסמרות שיער. הן לא נגעו בשושלת במישרים, לפחות לא לפי שעה (אם כי לא פסקו הרינונים על חתנה של סוניה, רוברט ודרה, הנשוי לבתה פריאנקה). אבל משפחת גאנדהי מוחזקת אחראית. ממילא, העייפות מן המפלגה הופכת לעייפות מן השושלת.

נכס או אבן ריחיים?

BJP אינה מפלגת ימין קונבנציונלית. היא אמנם התברגנה בשנות שלטונה (2004-1998), אבל עדיין נותנים בה את הטון אלמנטים דתיים הינדואיים פונדמנטליסטיים. מועמדה לראש הממשלה, נארנדרה מודי, ראש הממשלה של מדינת גוג'אראט, הוא פוליטיקאי שנוי במחלוקת: נערץ עד קנאות על חסידיו, שנוא ומעורר פחד בעיני יריביו.

האם מודי הוא נכס או אבן ריחיים? הוויכוח על זה יימשך כנראה עד הבחירות הכלליות הצפויות במאי. אבל אם יתאמתו סקרי היציאה מן הקלפיות בבחירות המקומיות, הוא יוכל לתבוע אשראי. הוא השתתף במסע הבחירות ללא לאות. לעצרות הבחירות שלו הגיעו רבבות, לפעמים מאות אלפים. הוא הצליף במפלגת הקונגרס ובמשפחת גאנדהי ללא רחם.

חזרתי השבוע ממסע של עשרה ימים בשתי מדינות של דרום הודו, בקארנאטאקה (שבנגאלור היא בירתה) ובקראלה (שבה נמצאת קוצ'ין). בשתיהן מושלת מפלגת הקונגרס. נדהמתי להיווכח שלפחות במלחמת שלטי החוצות, המפלגה הזו פשוט אינה קיימת. באותה השעה, שלטי ענק של מודי, בפוזה של מושיע לאומי, נראים בכל עיר, בכל עיירה, לאורך כל דרך. בלי מדינות הדרום אין לקונגרס כל סיכוי.

היאיר-לפידים של דלהי

אבל, למרבה העניין, בהתמודדות אלקטורלית אחת ניתן השבוע עוד מוצא אחד לתחושת העייפות מן הקונגרס. באזור דלהי התמודדה מפלגה חדשה לחלוטין, שהבטיחה לנקות את האורוות, וחטאה לא פעם בדמגוגיה צרופה (תספק מים בחינם, תקצץ בחצי את תעריפי החשמל). "מפלגת האדם הפשוט" קיבלה כנראה 17 מושבים בבית המחוקקים של דלהי, כמספר המושבים החזוי לקונגרס. BJP נמצאת הרחק קדימה, אבל אולי ללא רוב מוחלט.

היאיר-לפידים של דלהי הראו, שעייפות מן הקונגרס אינה מוכרחה להיות מתורגמת לתמיכה בימין ההינדואי. אם "מפלגת האיש הפשוט" תציג חלופה ארצית מתקבלת על הדעת - וזה מוטל כרגע בספק, לפחות מסיבות ארגוניות - הפסדיה הבלתי נמנעים של השושלת לא ייזקפו בהכרח לטובת BJP.

קרב ענקים מתחולל עכשיו על השלטון בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם. בעוד חצי שנה היא תיראה אחרת בהחלט.

4.8%? מעט מאוד

את ניצחונה המובהק בבחירות של 2009 - לא רוב מוחלט, אבל מאה מושבים יותר ממפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר (מתוך 545) - היתה מפלגת הקונגרס חייבת במידה רבה למשבר הפיננסי הבינלאומי. בראש ממשלתה עמד זה חמש שנים כלכלן נטול כריזמה אך רב ניסיון, ד"ר מנמוהאן סינג. סוניה גאנדהי העמידה אותו בראש הממשלה, מפני שמהיותה "זרה" התקשתה לתבוע את הכהונה לעצמה.

המשבר של 2008-2009 לא היה אשמת ד"ר סינג, או אשמת הודו. הוא נבע כמעט כולו מקלות הדעת הקיבוצית שאחזה את וול סטריט ואת הממסד הפיננסי בארה"ב ובבריטניה. הודים שלא נטו אהדה לקונגרס, או לשושלת גאנדהי, הצביעו לטובת המפלגה, כי חשבו שטובות ידיו של סינג הקשיש על ההגה מידי יריביו. הם היו מנוסים ממנו הרבה יותר בפוליטיקה, אבל מנוסים הרבה פחות בפיננסים.

את שלוש השנים הראשונות של המשבר עברה הודו פחות או יותר בשלום. אבל המשבר התארך מאוד. מלוא פגיעתו באירופה התחוורה רק ארבע שנים לאחר שפרץ. סין הצליחה להאט את פגיעתו הרעה רק באמצעות הזרמות מסיביות, שתוצאותיהן ארוכות הטווח עדיין אינן ידועות.

ההאטה בהודו היתה דרמטית יותר. שיעורי הצמיחה שלה פחתו מ-9.3% ב-2011 עד 4.4% באמצע 2013. האחוזים האלה מעוררים קנאה בארצות מתועשות, אבל אין לטעות בהם בארצות מתפתחות. הן זקוקות להרבה יותר, כדי לעמוד בקצב הריבוי הטבעי. הודו צריכה ליצור 12 מיליון מקומות עבודה חדשים בשנה, רק כדי למלא את צורכיהם של מצטרפים חדשים לשוק העבודה. היא זקוקה לשיפור מסיבי של תשתית כושלת.

נתוני הרבעון השלישי של השנה, שהסתיים בספטמבר, התפרסמו רק בסוף נובמבר. הם מראים התאוששות קלה. הצמיחה עלתה ל-4.8%, בשקלול שנתי. היצוא התחזק במקצת, אם כי התפוקה גדלה רק באחוז אחד. האמון של קהילת העסקים נמוך.

שר האוצר המתוחכם והרהוט, צ'ידאמבאראם (יש לו רק שם אחד), מבטיח שהצמיחה תגדל עד 6% בשנה הבאה, ותגיע ל-8% בשנה שאחריה. ייתכן מאוד, אם כי רוב הסימנים, שלא לומר כולם, מעידים שהוא לא יקצור את הצמיחה הזו. הממשלה שבה הוא מכהן מועמדת לתבוסה ניצחת במאי הבא.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב bit.ly/1aPv4Id.
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny