דרושים לנו שני נלסון מנדלה

לא קשה להבין מדוע העולם כולו מרכין ראש על מות נלסון מנדלה: האיש שהפך מלוחם חירות התומך באלימות למגשים החירות מתוך אי-אלימות. האיש שהצליח לחבר בני שני גזעים עוינים לכלל אומה. האיש שהעדיף פיוס על נקמה, לעצמו ולאנשים שייצג, והביא עימות רב-שנים שנראה בלתי-פתיר, לפתרון.

באלה יש כדי להניע גם את ישראל להזדהות עם האבל. ובכל זאת הנהי הישראלי על מות מנדלה נשמע מזויף. מכיוון שהעולם כולו מזיל דמעה, ומכיוון שישראל נמצאת ממילא במצב-רוח של הספד בימים האחרונים קל היה להצטרף למקהלת המספידים הבינלאומית. אך נזכיר: בעבר (טרם שחרורו) זכה מנדלה לתשומת-לב מעטה ולביקורת על עמדתו ה"פרו-פלסטינית".

דהיינו, על תמיכתו במאבק של הפלסטינים בשטחים הכבושים לחירותם. המדינאות הישראלית והמדיה העדיפו בעניינו את ה"חשדהו" על ה"כבדהו". וכך, לאחר שחרורו מן הכלא לא הזדרזה ישראל הרשמית להזמינו לביקור, ומכאן גם התוצאה, שמנדלה לא ביקר בארץ אלא לאחר שסיים את תפקידו כנשיא דרום-אפריקה.

מגדלור של מדינאות נבונה ומוסרית

ישראל צריכה לשאול את עצמה - כיצד קרה שאדם, שהעולם כולו רואה בו מגדלור של מדינאות נבונה ומוסרית, לא זכה בה למידת ההערכה הראויה? התשובה נעוצה באופן החשיבה הישראלי: ראשית, החלופה היא תמיד "הלנו אתה אם לצרינו" (כך מגדירים כאן את הפלסטינים), ושנית, הנחת היסוד שהקונפליקט הוא מצב שאין ממנו מוצא ושהשלום והפיוס הם איום, כפי שעולה גם מהמו"מ הנוכחי עם הפלסטינים.

ישראל המסורתית וישראל הביטחונית הייתה בעלת-בריתו של משטר האפרטהייד, ששינתה ממנהגה כמי שכפאו שד תחת הלחץ הבינלאומי בסוף שנות ה-80. לכן, אין פלא שאהדת השחורים בדרום-אפריקה הייתה לפלסטינים, ולפיכך גם "אחרי מות" נשמעים כאן קולות שמגנים את מנדלה הן על התמיכה בפלסטינים והביקורת על ישראל, והן על תמיכה לכאורה בעמדות אנטישמיות. כל אמירה שנאמרה או לא נאמרה על ידו מגויסת מיד לצורך החלוקה הדיכוטומית המדומה - מי שתומך בזכויות הפלסטינים, הוא שונא ישראל במלוא מובן המלה.

העובדה שנשיא ארה"ב ברק אובמה רואה במנדלה מורה-דרך, מחזקת את הביקורת. כי בשיח הישראלי הפכו הסכמי אוסלו ל"פשע", ותמיכתו של מנדלה, בשנות כהונתו כנשיא דרום-אפריקה, בתהליך זה בעת שהחל ובעת שנראה לו סיכוי, נזקפת לחובתו.

ואכן לא הייתה כאן סמיכות מקרים מקרית: הן שחרורו של מנדלה מן הכלא והן תהליך אוסלו היו אירועים שעמדו בסימן נפילת החומה בין הגושים. מנדלה, רבין וערפאת זכו בפרס נובל לשלום בשנים עוקבות, שנים שבהן נשם העולם לרווחה אחרי עימות בן 45 שנה, שלא נראה כי יבוא אל קצו, בוודאי לא בדרכי שלום. חיצי הביקורת של מנדלה הופנו נגד מי שהכשילו לימים את אוסלו, את תהליך השלום, אלה שהפעילו אלימות נגד אזרחים ובעיקר המדינה שלא הייתה מוכנה לוותר על שללה ודיכאה אוכלוסייה בשטח כבוש.

כאן אנו מגיעים אל ה"פגם" המפחיד באישיותו של מנדלה. האיש, שהיה מוכן לפעול באלימות נגד משטר האפרטהייד כתגובה לאלימות הקיצונית שהפעיל זה נגד השחורים, היה לחסיד אי-האלימות. על אף שאין זו התפתחות חסרת תקדים - מנדלה עצמו ראה בדרכם של מנחם בגין ושל ג'ומו קנייטה (בקניה) תקדימים.

דרכם נראתה בלתי-מתאימה לצורך גזירה שווה באזורנו. אכן, גם הפלסטינים וגם הישראלים חוששים מן המעבר מאלימות לפיוס. יאסר ערפאת ואריאל שרון (ולצורך העניין גם בנימין נתניהו) התקשו מאוד לעבור את הטרנספורמציה שעבר מנדלה.

טרוריסט שהפיק לקחים יכול לזכות בנובל לשלום

ועוד מפחיד: מנדלה הצליח להוכיח שיש דרך לפתור בעיה שנחשבה לבלתי-פתירה. גם מבקרי האפרטהייד חששו (בצדק) מפני שפיכות-דמים רבתי במקרה שמשטר האפרטהייד ייפול (ומקרה רודזיה נראה כאיתות ברור לכך), וראו זה פלא, בזכות מנדלה הדבר לא קרה. בשביל המחזיקים באמונת הכוחניות בארץ, מקרה כזה (בדומה למקרה מיכאיל גורבצ'וב שהביא לסוף המלחמה הקרה וזכה גם הוא בפרס נובל לשלום) הוא מדאיג: שמא אפשר לפתור גם את בעיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום?

אולי אפשר יהיה שיהודים יחיו במדינה עם רוב פלסטיני תוך כיבוד הדדי? אלא שהדרך הזאת לפרדריק דה-קלרק (נשיא דרום-אפריקה הלבן האחרון, שהביא לביטול האפרטהייד, וגם חתן פרס נובל לשלום), או מנדלה ישראלי (ומנדלה פלסטיני) חסומה על-ידי הקיבעון המכתיב דטרמיניזם של סכסוך.

מזלו של מנדלה שהוא נלחם על החירות בדרום-אפריקה ולא בישראל. לאחר שישב בכלא 27 שנים! הוא גם השתחרר וגם נבחר על-ידי רוב האוכלוסייה הדרום-אפריקאית לנשיא המדינה, והושיט יד שלום למיעוט הלבן שהשליט את האפרטהייד. הסיכוי שישראל תפתח צוהר כזה למרואן ברגותי (מחבל ומנהיג פלסטיני שנידון ל-5 מאסרי-עולם), למשל, נסגר מזמן. כאילו לא יכולנו בישראל ללמוד מה שלמד מנדלה מסיפור חייו של בגין: טרוריסט שהפיק לקחים יכול להפוך לזוכה פרס נובל לשלום.

רוב הישראלים, מנהיגים כמונהגים, אינם מסוגלים גם לזרום עם המסר של הסרט Invictus שעסק באליפות העולם ברוגבי ב-1995: באמצעות נבחרת הרוגבי שייצגה בעבר את העליונות הלבנה ביקש והצליח מנדלה למצב את ההזדהות הכלל דרום-אפריקנית עם הנבחרת ואת הניצחון על הגזענות.

אלא שלרוב הישראלים קשה במיוחד ללמוד קל וחומר: המלחמה נגד הגזענים באגודות הספורט ועל היציע נראית כאן כחלום באספמיה, וגם ה-Happy end, הזכייה באליפות העולם. ישראל אינה מסוגלת להגיע אפילו לתחרויות על אליפות העולם בענף הכדורגל, שבו כבר משולבים יהודים וערבים בנבחרת ישראלית אחת.

הכותב הוא ראש מרכז קובנר, האוניברסיטה העברית