לדנקנר היו עיניים גדולות

כך מגדיר מילון פונטנה למחשבה מודרנית מוצרים בני-קיימא: "מוצרי צריכה שהם נכסים שימושיים לטווח ארוך, שהשימוש בהם איננו מכלה אותם בבת-אחת, אלא בהדרגה". בסיפורו הלא ייאמן של נוחי דנקנר, אפשר להציב את הדימוי הזה על יותר משחקן אחד בזירה.

הכי קל לקבוע שדנקנר עצמו התברר לבסוף כמי שאיננו מוצר בר-קיימא. כמו כוכב שביט הוא זינק אל צמרת עולם הפיננסים הישראלי, וכמו זיקוקין די-נור הוא כילה את עצמו, וכעת, עם מיצוי כוח הבעירה העצמי, הוא כבה ונופל על ראשם של ההמונים העומדים למטה, ממתינים לנפילתו, חוגגים עצמאות.

דנקנר איננו, מעולם לא היה, דמות בת-קיימא; הוא לא התנהל כמי שבא כדי להישאר, אלא - במילותיו של וודי אלן בסרטו מ-1969 - כמי שבא לקחת את הכסף ולברוח. והוא דווקא היה מוכן להיות חבר בכל מועדון שקיבל אותו לשורותיו.

אולי ההגדרה הקולעת טמונה דווקא בסרטו של אורי זוהר מ-1974: לדנקנר היו עיניים גדולות. הוא רצה הכי הרבה, הכי גדול, הכי יקר, הכי נוצץ, עם הכי הרבה קומות בפירמידה, להיות הכי ממונף, עם הקשרים הכי טובים בבנקים.

כמו הסיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף, גם לדנקנר הלך קלף משוגע, לא ייאמן ממש. הוא השתייך לקבוצה המצומצמת של העשירים והמפורסמים שלנו. ככל שיש חיי זוהר בישראל, הוא חי אותם. מבחינתו, להיות מוזכר במסגרת רשימת 18 המשפחות השולטות, היה כמעט מעליב, המוני מדי.

מה שזוהר בעוצמה כה רבה, חייב להישרף בסופו של דבר. זו הייתה כרוניקה של מוות ידוע מראש. דנקנר לא הופל על-ידי התקשורת. הוא לא נבעט החוצה בידי הציבור, מכוח טרנד שהתחלף. הטרגדיה האישית של נוחי דנקנר, אחד מאנשי העסקים הבולטים שפעלו בזירה הכלכלית הישראלית, היא שבפיתול משונה של הגורל, את הבעיטה הסופית הוא נתן לעצמו.

החלטת נושי קבוצת אי.די.בי השבוע (א') להעביר את השליטה מידיו של דנקנר לקבוצה שבשליטתו של אדוארדו אלשטיין, היא כל-כולה מעשה ידיו של דנקנר. הוא, ששלט בכל שכבות הפירמידה העסקית שיצר, אחראי להכנסתה של הקבוצה לחובות-עתק, במיליארדים רבים; והוא זה שקיווה, בעזרת קשריו בבנקים, בצמרת בתי ההשקעות והנושים המוסדיים ובתקשורת, להיחלץ מהתסבוכת כשהשליטה בקונצרן עדיין בידיו.

הלקח החשוב ביותר

אינספור לקחים יכולים להילמד מסאגת דנקנר, וראוי שיילמדו. הנה אחד, לאו דווקא המרכזי שבהם: במבט ריאליסטי, חקיקה איננה תולדה של מחשבות תיאורטיות הנולדות בתנאי מעבדה בראשם של פילוסופים והוגים, אלא תוצאה של צורך מציאותי, שנולד בעקבות התפתחות מצבים שלא תוסרטו מראש.

כך היא גם הצעת חוק הריכוזיות, שדנקנר ושותפיו ביקשו להזדרז ולעקוף בדקה ה-90, בהצעת הסדר רבת שכבות רגע לפני שהחוק - שנחקק כשדמותו של דנקנר מרחפת לנגד עיני המחוקק - נכנס לתוקף. חקיקה פרסונלית היא אולי עניין מגונה, אבל מן הראוי שתלכוד ברשתה לפחות את התכליות שלשמה נוצרה.

ועניין אחרון. במהלכיו, שיועדו לנסות ולשמר בידיו את השליטה בקונצרן אי.די.בי, הפגין דנקנר כלפי הציבור, שטריליון שקל מחסכונות הפנסיה שלו מצויים בידי הגופים המוסדיים, המושקעים אצל דנקנר, יחס מזלזל. מעליב. ההתייחסות כלפי החוסכים הקטנים היה כאל מוצרים שאינם בני-קיימא. יאבדו אלה את כספם, יבואו אחרים, שימשיכו לספק מזומנים למכונת הבעירה המטיסה את השביט כלפי מעלה.

ואולי זה הלקח החשוב ביותר שהמשק הישראלי, על מחוקקיו, שופטיו וכלכלניו החליט ללמד כעת את הגביר: מי שמתייחס אל הציבור כאל מוצרים בני-חלוף, מי שבנסיקתו אל השחקים מתפתה לדמות את האנשים הנשקפים זערוריים במבט אל הקרקע כאל פחותי ערך - סופו שהציבור עצמו יתייחס גם אליו כאל מוצר בר-חלוף.