"אתה לא צריך לשפוט מסעדה לפי הציפיות שלך ממנה, רק לפי האוכל". הדובר הוא בני בן ה-13. אני מקשיב. הילד צודק. מצד שני, עלמה לאונג' היא לא באמת רק מסעדה, והאוכל כאן הוא לא רק אוכל. הוא דימוי. בעצם נדמה לי שכל אוכל במסעדת יוקרה הוא בעיקר דימוי. דימוי של מי שהכין אותו ושל מי שאוכל אותו אחר כך. אלא שבעלמה לאונג' נגזר עלינו, עליי, להתעסק עם משהו, ומישהו, שהדימוי שלו הרבה יותר חזק לא רק ממנו אלא מרוב הדימויים במקומותינו.
וזאת משום ששף יונתן רושפלד- האיש, תוכנית הטלוויזיה ("מאסטר שף" למי ששהה על אי בודד בשנתיים האחרונות) וחשבון האינסטגרם הפרובוקטיבי גם בגרסתו החדשה וה"מרוככת" - הוא הרבה יותר מעוד שף צמרת. גם במקום כזה שלנו, שבו אפשר לספור על אצבעות יד אחת שפים-כוכבים כמו יונתן רושפלד.
וראוי להבהיר כבר עכשיו: רושפלד הוא שף כוכב. מה שהוא כבר שכח, רוב השפים לא ילמדו לעולם. וזה נאמר גם ביחס לכמה כוכבים גדולים בעיני עצמם ובעיני הציבור. גם כאן הוא כוכב. אלא שהכוכבות היא הרבה יותר בעייתית.
עלמה לאונג' אמורה הייתה להיות, לפחות לפי הצהרת בעליה, רושפלד ושותפיו ממשפחת שטראוס, לא רק השפיץ בקצה הפירמידה, הכוללת גם שתי מסעדות אחרות, אלא המקום הקטן והאינטימי. כאן היית אמור לפגוש את הרושפלד בכבודו ובעצמו בכל ערב, ולאכול בחברת עוד קומץ בני מזל שבחרו ויכלו להשכיב כאן כמה מאות טובות של שקלים לגולגולת. לו רצו. בערב שבו ביקרנו כאן, היינו השולחן היחיד במסעדה לכל אורך שהותנו. היו עוד ארבעה-חמישה אנשים על הבר. זהו. רושפלד לא נצפה כאן כל זמן הארוחה. וזה אמור להיות המקום שבו הוא באמת מבשל בעצמו.
בואו נבהיר שני דברים לפני שניגש לערב עצמו: אין לי שום דבר נגד רושפלד, והאוכל היה טעים. אולי אפילו מאוד. אבל אני, בניגוד לעצתו החכמה של בני, איני מסוגל לנתק את האוכל מההבטחה, מהדימוי, ובעיקר ממה שאני שומע מכיוונו של רושפלד השכם והערב בכל ערוץ תקשורת אפשרי. משהו בדבר גאונותו שאין שנייה לה. אה, כן, גם אייל שני וחיים כהן בסדר בעיניו. נראה אותו אומר משהו אחר ומקבל עוד עונה בקשת.
ובכן, גם אם מתעלמים מהעיצוב המוזר של המקום הקטן, עיצוב שפונה לעניות דעתי הלא מלומדת לחלקו הרע של הטעם שמייחסים לאלפיון העליון, ואפילו מהמחירים שכנראה לא מתכתבים עם הארנק שלי דווקא, אלא של אותו אלפיון, מה שנשארים איתו הוא לא מספיק. חלקו הראשון של התפריט מורכב מטאפסים. ב-64 שקלים האחד. ותתפלאו, זה דווקא כמעט סביר. חלק מהזמן. וזאת מפני שגודלן של חלק מהמנות מצליח להצדיק את מחירן. אם באתם לשבוע. אבל הרי לא בשביל זה באתם.
מרק ארטישוק ירושלמי, שמן כמהין וקצף פורצ'יני התגלה כקערה ענקית שהכילה המון מרק קרמי ושמנתי, שאחרי שלוש כפות כבר אי-אפשר היה לאכול ממנו מרוב כובד. היה זה מרק עשיר, אבל בעיקר מיושן מאוד בטעמו. כבד, מכביד וקצת משמים למרות המרכיבים המצוינים. קינואה אדומה עם פרוסות טונה צרובה קלות הייתה מנה לא פחות משעממת, וכך גם סלט העוף עם המלפפונים. רק "לחם המים" ההודי, מעין סופגניות קטנות ופריכות שמולאו בסביצ'ה של ילוטייל עם אבוקדו, הציל את המצב במקוריותו ובטעמו המרענן.
המשכנו בסטייק סינטה על העצם, שהוגש עם ירקות שורש צלויים והיה עשוי לעילא ולעילא. אבל שוב, לא בשביל זה אתה בא לרושפלד, ודאי לא למלון הבוטיק המפונפן המארח את עלמה לאונג' בלובי שלו. מנה נוספת הייתה המנה ה"קטנה" של צלעות הטלה - שלוש צלעות שהיו גם הן מצוינות באיכותן, אך הוגשו עם אורז לבן וערמונים, שילוב מוזר להפליא, ועליהן מין רוטב לא ברור וחריף מדי של עשבי תיבול ולמון גראס. אחותה הגדולה של המנה הזו עולה 288 שקלים.קינחנו בנפוליאון "שבור", קרם שניט שהוגש מרוח ומפורק על הצלחת, והיה ענקי ונהדר.
אני חוזר למה שטען בני. הוא צודק. זה אוכל טוב וטעים לכל אורך הדרך, וניתן לטעון, ובצדק, שלא אוכלים ציפיות ודימויים אלא אוכל, וכאן הוא טעים. אבל נדמה לי שגם אני צודק. בהרברט סמואל, עוד מסעדה מפורסמת של רושפלד, יותר טעים (בדרך כלל). ואחרי כל ההצהרות המפוצצות בדבר חד-פעמיותו של כל ערב בעלמה לאונג' - סביר שאת רובו או חלקו של התפריט שפגשתי אני לא תפגשו גם אתם. לא מתחייבים כאן לתפריט קבוע אלא לפי המצאי בשוק - מותר ואולי אף צריך לצפות ליותר.
כדאי להכיר
פטריות פורצ'יני. אף שיש מסעדות שמביאות מדי פעם, אלוהים יודע איך, פטריות פורצ'יני טריות מאיטליה, אי-אפשר עדיין להשיג את מלכת הפטריות במצבה הטרי, אם אתם בני תמותה רגילים בישראל. ועדיין, הגרסה המיובשת תעשיר כל מרק או תבשיל פטריות או בשר. רק אל תשכחו להשרות במים רותחים לפני השימוש.
עלמה לאונג'
פרטים: מלון עלמה. יבנה 23 תל אביב, טל' 03-6308777; א'-שבת ארוחות בוקר 07:30-11:00, ערב 19:00-24:00, שישי-שבת בראנץ' 12:00-16:00
מחירים: ראשונות (טאפסים) - 64 שקלים, צלעות טלה מנה קטנה - 110, סטייק סינטה על העצם - 60 שקלים ל-100 גרם (שלנו שקל 450, תעשו את החשבון), נפוליאון - 42, שתי כוסות יין (שאבלי ובורגון אדום ) - 52 שקלים כל אחת
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.