וודו מודרני

"שוד החלום האמריקני", ד' 20:55, ערוץ 8

בחיי שאיני מאותם האנשים שרואים חזיונות אפוקליפטיים בכל פינה, ועדיין, כשאני רואה סרטים שמנסים לנתח את המשבר הכלכלי של 2008, קשה לי להשתחרר מההכרה שאולי צודק יובל נוח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות" וגם החילוני הליברלי ביותר לכאורה, הוא מאמין אדוק לא פחות מבן העדה החרדית. בהמשך ללוגיקה הזאת, ועדות חקירה למיניהן, בין אם הן ממלכתיות או בין אם הן בסך הכול תחקיר שבסופו סרט תיעודי, אינן יותר מטקסי וודו מודרניים, למרות שלכאורה יש להן אלמנט רציונלי, חוקר ומסיק מסקנות. מטרת קיומן היא להוכיח לנו, המאמינים, שהעולם המערבי-ליברלי הוא מקום טוב וסדור, ושאם כשלה השיטה, הרי זה רק משום שאנשים חסרי אחריות או מצפון מתחו יתר על המידה את גבולותיה או ניצלו את מעמדם לרעה.

לא הייתי פוטר כמובן את ברוני וול-סטריט, שאיבדו את חסכונות חייהם של מיליוני אמריקנים, מאחריות בקלות, אבל דומני שהם משמשים מטרות קלות מדי עבור מי שאינם מעזים לערער על כללי המשחק.

קשה גם להימנע מהמחשבה שבסרט כזה, למרות שאינו עוסק בכך ישירות, יש גם "ווישפול ט'ינקינג" , שמקורו בנטייה של הדור הזה לדבר על בעיות במקום פשוט לפתור אותן, ולמרות שאני נאלץ לחזור לשורת הפתיחה של הקטע הזה, בדבר חזיונות אפוקליפטיים, אין לי אלא להזכיר שהפתיל של המשבר הגדול הקודם שחל ב-1929, לא התפוצץ אלא עשר שנים אחריו והוא נזכר עד היום כסיוט הגדול ביותר בתולדות האנושות.

ובכל זאת, מי שרוצה להאמין שהרע ביותר כבר מאחורינו, מוזמן לצפות בסרט הזה.

בין ברזל ופחם

"אשת הברזל", ד' 23:17, "יס 1"

תהא הסיבה להיעדרותם של נציגים ישראלים בכירים מטקס הזיכרון למנדלה אשר תהא, קשה היה לראות א כל מנהיגי העולם באצטדיון ביוהנסבורג בלי להיזכר בבני הזוג נתניהו (והכובע!) בטקס האשכבה של מרגרט תאצ'ר בווסטמינסטר אבי, ולתהות שמא יש כאן בכל זאת אמירה: זכויות אדם, אזרח ומאבקי שחרור חביבים על המנהיגות הישראלית פחות משמרנות כוחנית של ימין כלכלי קיצוני. גם בלי הנקודה הישראלית, הגברת תאצ'ר הייתה דמות מרתקת: מהפכנית-שמרנית, שנונה, קשוחה, מחפשת-אהבה ואכזרית כמעט באותה המידה ובעיקר, הייתה לה את התכונה שחסרה כל-כך למעריציה בישראל: היכולת לקבל החלטות וללכת עם ה"אני מאמינה" שלה לאורך כל הדרך. ובכל זאת, הסרט הזה היה עלול להיות טרחני אלמלא גילמה את דמותה של גברת הברזל השחקנית הגדולה מריל סטריפ. רק עבורה שווה להישאר ערים עד לשעת השידור המאוחרת ולשקוע בנבכי הפוליטיקה הבריטית של שלהי שנות ה-70 ותחילת ה-80.