אמא קוראז', הגרסה הצברית

אם צריך למצוא נימוק מנצח לקיומו של תיאטרון רפרטוארי הרי שהחזרה אל אמא קוראז' עשור אחר עשור הוא מן המוצדקים שבהם. ב-2002, היה זה עמרי ניצן שביים את ג'יטה מונטה בתפקיד קוראז', ב-1988, היה זה אילן רונן שביים את זהרירה חריפאי, עוד קודם לכן היו אלו ליא קניג וחנה רובינא שגילמו, בפער של שני עשורים, את דמותה של קוראז' בהבימה, כאשר בתווך הייתה זו ימימה מילוא שגילמה את הדמות בתיאטרון חיפה.

לא במקרה נשאבות אל התפקיד הדיוות של התיאטרון. זהו תפקיד שדורש לא רק נוכחות בימתית וכריזמה גדולה, אלא גם מידה של בשלות שמביאה עמה ערך מוסף חד-פעמי לדמות החד-פעמית הזאת. במובן זה הבחירה בתיקי דיין למשוך את עגלת החיים והמוות של קוראז' מתקבלת כטבעית. בדמותה היא מעצבת את הגרסה הצברית של קוראז', והיא עושה זאת בשיער קצוץ ובתצוגת משחק אינטנסיבית ושמצליחה לכבוש.

מחוספסת ועוקצנית, היא דוחפת את עגלת הגזלנית בשטחי האש, דופקת מחיר לחיילים, מרמה, מעלימה ושורדת את הלילה, רק בשביל לראות אותם, את אלי המלחמה, דופקים אותה בחזרה. גוזלים מן הגזלנית את שלושת ילדיה בזה אחר זה. את אייליף (יפתח אופיר), שיודע לעשות מלחמה אבל לא לחיות בשלום, את זה המכונה גבינה שוויצרית (אודי רוטשילד), שתמימותו חולשתו, ואת קתרין, הבת האילמת בגילומה החודר של גלוריה בס ביופי של תפקיד.

אם קוראז' היא זו שנגזר עליה לשרוד בציניות ובריחוק בתוך המלחמה והסבל, הרי שקתרין משולה לאדמה האותנטית שנכבשת - היא נאנסת, נאבקת וקול אינה מסוגלת לפצות. כמעט.

באמא קוראז', מעצב ברכט מלחמה סימבולית שלא יודעת רחמים או גבולות. בשביל לעשות זאת הוא משתמש במלחמה שהייתה - מלחמת הדת בת 30 השנה, שהחלה בין הנסיכויות הפרוטסטנטיות לקתוליות בגרמניה של המאה ה-17, ומשכה אליה את אירופה כולה. תשעה מיליון הרוגים היו אז, הרבה לפני שמלחמות העולם באו לעולם. עד כמה הדת הפכה אמצעי פוליטי וציני כבר אז, אפשר ללמוד בין היתר מהתמיכה של מלך צרפת הקתולי באיחוד הפרוטסטנטי, רק לצורך פירור גרמניה. אבל מעבר לכך, ויותר מאשר ניצחון פרוטסטנטי או קתולי, ברכט מבשר בהצגה זו את ניצחון הדת החדשה של המאה ה-20: הקפיטליזם. "מדוע קוראז' מוכרת לחיילים מזון במחירים מופקעים?", שואל ברכט ועונה: "מפני שהיא ספסרית". "למה היא מנצלת אנשים מהמעמד שלה?", הוא מחזיר שאלה ושוב משיב: "ואת מי היא תנצל אם לא אותם?", כולם מנצלים את כולם. אלה חוקי המשחק. רק החזק שורד.

אודי בן-משה, שזו הפעם השלישית שהוא מביים את ברכט בקאמרי בשנים האחרונות, מצליח גם הפעם להנגיש אותו היטב לקהל. אמנם לא מדובר בבימוי שמספק הברקות דוגמת זה שהתקבל ב"מעגל הגיר הקווקזי", למשל, אבל כן בכזה שמייצר ביצוע יעיל, קולח, עם כמה וכמה שיאים דרמטיים ראויים. בן-משה עושה זאת תוך שהוא מעביר את מרכז הכובד אל המילים הנוקבות בתרגומה של ענת גוב ז"ל, ואל הצוות המצוין שעומד לרשותו: אורלי זילברשץ היא איווט הזונה בתפקיד שגם מספק את הרגע הקומי-טרגי הזכיר של המחזה: "כשהתופים נדמו אצלי הלם הלב, כל לילה בשיחים חברתי לאויב"; גדי יגיל הוא הכומר, רמי ברוך הוא הטבח, ומעל כולם תיקי דיין וגלוריה בס - אם, בת וכל הסבל שביניהן.

"אמא קוראז' וילדיה" מאת ברטולט ברכט, תרגום: ענת גוב (מחזה) ואלי ביז'אווי (שירים), בימוי: אודי בן-משה, הקאמרי