המלצת ספר: "המקווה האחרון בסיביר" - הכי ישראלי שאפשר

"המקווה האחרון בסיביר" הוא סוג של אגדה מודרנית. הוא לא סאטירה נשכנית כמו שחלק מהמבקרים של אשכול נבו תמיד רוצים שיהיה (אף שיש בו קטעים סאטיריים משעשעים ואפילו מצחיקים); הוא לא מסמך של ביקורת חברתית נוקבת כמו שאחרים מבקשים למצוא בו (אף שיש בו ביקורת חברתית בלתי סמויה בעליל, בעיקר על יחסה של החברה הישראלית ל"אחר" - ילדי חוץ בקיבוץ, עולים חדשים מרוסיה, ערבים, חוזרים בתשובה); הוא אגדה ישראלית מודרנית.

הפתיח, החוזר כמעט מילה-במילה גם בסוף ("היה אפשר לצפות שסיפור כזה יעבור מפה לאוזן, יילחש בחדרי מדרגות או בחדרי מיטות, יתואר לפרטי פרטיו, לדורי דורות"...); העלילה הממוקמת במרחב דמיוני כביכול; האלמנטים הגרסייה-מרקסיים, כמו האוהב המריח את ריחה של אהובתו ממרחקים, או הבנאי המטביע את תשוקתו בקירות הבניין שהוא בונה בעוצמה כזאת, שכל גבר שנכנס למבנה זוכה לזקפה, והנשים נעשות חשקניות - כל אלה צובעים את העלילה בגוון מאגי.

אבל המחבר יודע שגם אנחנו יודעים שזה הכי כאן והכי עכשיו, והוא גם לא מתאמץ להקשות עלינו במשחק הניחושים. עיר הצדיקים היא צפת, עיר החטאים - תל-אביב, עיר הקודש - ירושלים, עיר היהלומים - נתניה, האגם שאין בו מים - החולה, וכן הלאה. אחת הסיבות שספריו של נבו פופולריים כל כך היא תחושת הישראליות החזקה שבהם. אנשים אוהבים לקרוא על עצמם. אנחנו מכירים את הטיפוסים שבספר. את החוזר בתשובה שעומד רגל פה, רגל שם. את הקבלן הערבי שכולם קוראים לו בשם יהודי. את העולים המבוגרים מרוסיה, שמשחקים שחמט ואוכלים פירוז'קי. את הקיבוצניקים שמעשנים נובלס ומרכלים. את הישראלים שבורחים להודו. את פולחן קברי הצדיקים בגליל. את הכרזות לבחירות המקומיות, את כיסאות הפלסטיק בקפיטריה ואת בלוני הגז בחצר (רק בספר ישראלי דמות מאוהבת תתחבא במקום כל-כך בלתי רומנטי כמו מאחורי בלוני הגז).

קוראים נאמנים של אשכול נבו יזהו גם מוטיבים מוכרים בעלילה: כל הגיבורים מחפשים להם בית. מושיק מחפש בית בקיבוץ, ואחר כך בחיק הדת, וגם בביתו שלו - ולא מרגיש אף פעם בבית. גם איילת לא. לא בבית הוריה, לא בקיבוץ, לא בבית שהיא מקימה עם בעלה הראשון ולא בזה השני. בנוסף, יש בספר המון אבות נוטשים, כמעט נוטשים, נעדרים, מתים. אבא של איילת, אבא של מושיק, מושיק עצמו. גם הבוס שלו, דנינו, עוזב את הבית. גם אנטון, העולה המבוגר, משאיר את בנו ברוסיה. כמו בספרים אחרים, גם כאן מופיעה דמות שמרגישה צורך לברוח לדרום אמריקה, להתרחק מהארץ המאכזבת ומהחיים הבלתי מספקים, ושם לפתוח בהתחלה חדשה.

אבל יותר מכול זהו סיפור אהבה. כמה וכמה סיפורי אהבה יש בספר. של צעירים, של זקנים, של ילדים. של התחלות ראשונות, של התחלות שניות.

ואשכול נבו יודע לאהוב, או לפחות לכתוב על אהבה. אולי חיבוטי הנפש של החוזרים בתשובה שלו לא משכנעים, אולי הדיאלוגים של המשפחה הערבית לא ממש אמינים, אבל על כל פשעים תכסה אהבה.

"המקווה האחרון בסיביר", אשכול נבו, זמורה ביתן, 239 עמ', 94 שקל