"עיריית ת"א הפקיעה מגרש למטרות ציבור ואישרה עליו תוכנית בנייה"

בעל מגרש בצפון תל-אביב שהועבר לעיריית תל-אביב בשנת 1970 לטובת שטח ציבורי פתוח, הגיש עתירה כנגד העירייה, בטענה כי המטרה הציבורית לשמה הועבר המגרש לבעלות העירייה לא מומשה, וכעת המגרש נכלל בתחום תוכנית צפון-מערב העיר (תא3700), המשנה את ייעוד הקרקע לבנייה, ואושרה לאחרונה.

העותר דורש מהעירייה להעביר אליו זכויות בנייה ל-6 יחידות דיור, השוות ערך ל-9 מיליון שקל.

גדעון אמן הוא יורש של מגרש בן חצי דונם בצפון-מערב תל-אביב, שהיה רשום על שם אביו עוד משנות ה-40. בשנות ה-50 אושרה תוכנית ל', החלה על אלפי מ"ר, ביניהם על המגרש המדובר, שיועד לשטח ציבורי פתוח. בתוכנית צוין כי שטחים שמיועדים לשטח ציבורי פתוח יופקעו על-ידי העירייה.

העירייה פנתה לאמן, כמו לבעלי קרקעות נוספים שהיו מיועדות להפקעה, בדרישה להעביר את הקרקע לידיה תמורת תשלום סמלי, ותחת איום הפקעה.

המגרש נמסר לעירייה במסגרת הסכם בין אביו של אמן לבין העירייה בשנת 1970, כחלק ממכלול חוזי רכישה שערכה העירייה עם בעלי קרקעות פרטיות שנמצאו בצפון-מערב העיר, בהן התכוונה העירייה להשתמש לצורכי ציבור שונים.

בעלי קרקעות שלא הסכימו לחתום על הסכם העברת זכויות בקרקעותיהם לעירייה, נאלצו להיפרד מהן לאחר שהעירייה הפקיעה אותן. מאחר שהמגרש של אמן צפוי היה להיכלל בשטח המופקע, אביו המנוח חתם על הסכם מול העירייה להעברת הזכויות, תמורתן קיבל 17,700 לירות, השוות על-פי המדדים של היום לכ-124 אלף שקל.

בעתירה נטען כי העירייה לא מימשה את המטרה שלשמה הועבר המגרש לידיה, שנותר ריק. עוד נטען כי בסוף 2010 הופקדה תוכנית "צפון-מערב העיר", שיזמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל-אביב, ובתחומה נכלל המגרש המדובר. התוכנית חלה על חטיבת קרקע בשטח של 1900 דונם צפונית לשטח שדה דב, מערבית לדרך נמיר ודרך לוי אשכול, עד לגבולה הצפון-מערבי של העיר עם הרצליה.

על-פי התוכנית שהופקדה, הקרקע מיועדת להקמת 12 אלף יחידות דיור, בנוסף לשטחי מלונאות, מסחר ותעסוקה.

בעתירה נטען כי המגרש שמסר אמן לעיריית תל-אביב נכלל בתחום התוכנית שמשביחה את ערך הקרקע. מאחר שהעביר את המגרש לידי העירייה בשנות ה-70, הגיש אמן באמצעות עו"ד משה קמר, המתמחה בדיני הפקעת מקרקעין, עתירה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה הוא דורש כי העירייה תשיב לו זכויות בתוכנית, המיועדות להקמת 6 יחידות דיור, ובשווי של 9 מיליון שקל, המשקפים 1.5 מיליון שקל לכל יחידת קרקע.

"העירייה צפויה להפיק רווחים גדולים מאוד מהחלקה שנרכשה מהעותר ומאביו המנוח בעל-כורחם למטרה ציבורית בלבד", נכתב בעתירה. "ההסכמה שניתנה מצידם של העותר ואביו המנוח למכירת זכויותיהם בחלקה נעשתה מחוסר ברירה. הם נאלצו לתת הסכמה כפויה למכירה, ביודעם שאם לא ייעתרו למכירה, תופקע חלקתם".

לדברי עו"ד קמר, למרות שבעל הקרקע חותם על ההסכם מרצונו, ניתן להתייחס אל העסקה כהעברה בכפייה. "העברה זו איננה 'מתנה' שמעניק הבעלים לרשות ואינה מתבצעת מתוך מניע אלטרואיסטי של בעל הקרקע להיטיב עם הציבור מרצונו החופשי". מציין קמר. "הנכונות להעברת הקרקע הפרטית נובעת מכך שהקרקע מיועדת לצרכי ציבור ולהפקעה, ועל כן ממילא הוא לא יוכל להפיק הנאה ממנה. העברת הקרקע לרשות נעשית, אם כן, בצל האיום של ההפקעה הצפויה".

בעתירה נטען כי זכותה של העירייה לקבל את המגרש ולהחזיק בו הייתה מותנית במימושו של הייעוד הציבורי האמור בקרקע זו. "אולם, מששונה הייעוד הציבורי שבחלקה זו במסגרת תוכנית הענק לפיתוח צפון-מערב העיר, ומשקיבלה המשיבה כנגד הקרקע הציבורית זכויות במקרקעין בייעוד פרטי, מסחרי, פגה זכותה של העירייה להוסיף ולהיות בעלת הזכויות הנובעות מהחלקה, ומן הדין להחזירן לידי בעל הזכויות המקורי, הלוא הוא העותר".

עוד נטען בעתירה כי "זכותו של העותר לרכוש בחזרה את הזכויות שהועברו למשיבה במסגרת ההסכם מעוגנת בראש ובראשונה בהוראותיו של חוק התכנון והבנייה. מטרתו של סעיף 195 לחוק התכנון והבנייה היא לעשות צדק עם הבעלים, במקום שייעוד הקרקע שונה מייעוד ציבורי, והרשות עומדת להפיק רווחים ממכירת הקרקע. משהסתיים הצורך הציבורי בקרקע, וייעודה שונה לבנייה, קמה זכותו של בעל הקרקע להשבתה לידיו, והרשות אינה רשאית להפיק ממנה רווחים".