הפעם בלי טרור מקדים: נורה ג'ונס והאחים כהן עם אלבום חדש

פני עשור וקצת יצאו שני רבי-מכר אדירים שלכדו רגע טראומתי בהיסטוריה האמריקנית. אלבום הבכורה של נורה ג'ונס ופסקול סרטם של האחים כהן "אחי, איפה אתה", חזרו למסורות ותיקות ושמרניות במוזיקה האמריקנית, ותפקדו ככדורי הרגעה וכממחטות לאומה שנאלצה להתאושש ממתקפת הטרור הגדולה בתולדות העולם המודרני.

הג'ז הרך עם הנגיעות האקוסטיות של ג'ונס והמוזיקה העממית משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת אצל הכהנים, דיברו לאמריקה הבוגרת בשפה שהיא מבינה ואוהבת ושאף אמן פופ, רוק, או היפ-הופ לא דיבר בה קודם. קצת כמו השינויים שחלו בפסקול החיים הישראליים לאחר רצח רבין והפיגועים הגדולים של אמצע שנות התשעים, האלבומים ההם הפכו לרבי מכר לא רק כתוצאה מטיבם האמנותי, אלא בשל התאמתם להלך הרוח השפוף, המכונס והמצולק של המעצמה הגדולה בעולם.

והנה (ולמרבה המזל ללא שום אירוע טרור מקדים), שוב נוחתים במקביל אלבום חדש של נורה ג'ונס ופסקול לסרט של האחים כהן, שחוזרים שניהם עמוק ועתיק לשורשים של התרבות האמריקנית הפופולרית. בשני המקרים יש ספק אם ההצלחה המסחרית ההיא תשוחזר. לג'ונס זה לא קרה באף אחד מאלבומיה האחרים, שלטעמי רק הלכו והשתפרו מאז. וגם פסקולי סרטים הם מזמן לא להיט גדול בשוק המוזיקה. אבל אחד מהם מוצלח מאד, וגם השני מענג בחלקו.

פאנקיסט נוסטלגי

החדש של ג'ונס הוא פרי יוזמה נהדרת של שותפה לאלבום, מנהיג 'גרין דיי' בילי ג'ו ארמסטרונג. השניים לא סתם מחדשים שירים ישנים במחווה לאמנים אהובים, אלא משחזרים ממש אלבום שלם - צעד נדיר בשוק המוזיקה.

ארמסטרונג טחן לאחרונה אלבום קלאסי של האחים אברלי ורצה להנחיל לעולם את אהבתו אליו, ואשתו הציעה את ג'ונס כשותפה. השניים הכירו במופע משותף שלהם אצל סטיבי וונדר. והחיבור אכן נהדר.

במקור היה זה אריך הנגן השני של דון ופיל אברלי שיצא ב-1958 ונקרא "שירים שאבא שלנו לימד אותנו". הוא לא כלל את הלהיטים הכי גדולים שלהם," wake up little susie" ו"bye bye love" אבל כן היה בו מאגר שירי פולק-קאנטרי-פופ אמריקניים, שרובם היו קלאסיקות עוד לפניהם, ושעזרו להציג לעולם את התרומה המכרעת של האברליז למוזיקת הפופ: ההרמוניות הקוליות העילאיות שלהם.

עקבות ההרמוניות הללו נשמעו לכל אורך ורוחב המוזיקה הפופולארית הלבנה, בעיקר אצל הביטלס המוקדמים וסיימון וגרפונקל. אגב, שני האחים, בשנות השבעים לחייהם, עדיין חיים, אם כי לא ממש פעילים. בתו של דון, ארין, גם נכנסה לרגע לכרוניקות הרוק בשנות התשעים, כאשתו המוכה של אקסל רוז סולן רובים ושושנים וככוכבת הקליפ שלהם "נובמבר ריין".

הרמוניה בלתי חוזרת

האברליז הפכו לכמעט שם נרדף בפופ להרמוניות של שני קולות, כשאחריהם רק בריאן ווילסון מהביץ' בויז וקרוסבי סטילס ונאש שכללו את את הליווי הקולי הלבן למחוזות חדשים. ארמסטרונג הבין בצדק שיהיה לו מאד קשה לשחזר את השלמות האברלית באותו הרכב קולי, ולכן הרעיון לשיר עם אישה מציע גישה אחרת ועוקף את ההיתקלות בחומת השלמות של האחים. והקולות שלו ושל ג'ונס עובדים יחד נהדר. ויותר מזה: מי שהחל כמנהיג להקת פאנק-פופ אולטרה מסחרית וקצת הואשם בבגרותו כ"בוגד" בערכים הפאנקיסטיים, מגיע כאן, לטעמי, לפסגת עבודתו כזמר.

המעטפת של הקאנטרי-פולק, הרבה אקוסטיקה ומעט חשמל ומעט כלי מיתר, מחמיאה לקולו יותר מאשר הרוק המלוטש לעילא שהפך את להקתו לאחת המצליחות ביותר באמריקה בעשורים האחרונים. הוויתור על המניירות שלו כזמר "זועם" או "מתריס", הרוגע הכללי, והצבע הקולי של ג'ונס, מבליטים אצלו חום, צניעות, לבביות ושמחת חיים שלא איתרתי קודם.

וג'ונס עצמה? טוב, אני התאהבתי בה רק באלבומה האחרון והמעולה, "לבבות קטנים שבורים", אבל לכלל אוהדיה מדובר פה בגלויות נפלאות מהעבר. אלו שירים לתלפיות שמכירי ומוקירי קאנטרי כבר נתקלו בהם בלא מעט ביצועים, ובכל זאת. ארמסטרונג וג'ונס אמנם לא מתקרבים למצלול הזך שהיה לאחים הקשישים, אבל לגמרי ממזגים את האישיות והמעלות והנוכחות שלהם לאלבום קאנטרי מתוק-מריר, עשוי בטוב טעם, ומתגמל.

אגב, זה אינו פרוייקט ראשון השנה שחוזר לאחים אברלי. גם בוני פרינס בילי ודוון מקארתי הוציאו אלבום יפה כזה עם מיטב להיטי האברלים שחידשו ב"מה ששרו האחים".

פחות שלם, פחות מתגמל

הפסקול לסרטם החדש ועטור השבחים של הכהנים, Inside Llewyn Davis הוא מוצר שלם ומתגמל פחות. הוא מבוסס באופן רופף על חייו של זמר הפולק דייב ואן רונק, ומשחזר את קהילת הפולק בניו יורק בראשית שנות השישים. תיעוד אדיר שלה ושל ואן רונק עצמו ניתן כמובן למצוא באוטוביוגרפיה המופתית של בוב דילן, כרוניקות. יש באלבום שיר אחד שמגיש דילן ואחד של ואן רונק, ואלו שני הקטעים הכי טובים, כי כל השאר שמושרים בפי שחקני הסרט אמנם נעימים, אבל נטולי כל מובחנות מאינספור גרסאות אחרות ששמענו. אלו שירים אדירים, וחלק מהשחקנים, ביניהם אדם דרייבר ואוסקר אייזק, שרים לא רע.

אבל גם זמרים טובים ומנוסים מהם בהרבה צריכים להתאמץ כדי לצקת הארות ומשמעויות חדשות בשירי הפולק הותיקים הללו. אגב, גם ג'סטין טימברלייק משחק בסרט, ו"500 מייל" קורע הלב, בדואט שלו ושל קארי מאליגן, הוא רגע השיא פה בשירת השחקנים. יש משהו מעט מתעתע בהאזנות ראשונות לפסקול במנותק מהחוויה הקולנועית, כיון שהשירים כה נפלאים עד שהם כמעט מצמררים ללא הקשר לביצוע. אבל, כאמור, ולהבדיל למשל מהמטענים ומהחתימות הקוליות של גו'נס וארמסטרונג, מאד חסרות בהגשות כאן ניצוצות של השראה, פרשנות וקסם.