מודע לדד-ליין הלוחץ, הזדרז הכתב אבי טמקין להתקשר מירושלים ולהעביר את הידיעה עליה שקד במהלך היום. "אבי, מצטערים", ענו לו בדסק, "העיתון סגור". "מה פתאום סגור?", הוא התרגז, "הרי עכשיו רק רבע לארבע". "לא, אתה לא מבין", התעקשו מעברו השני של הקו, "העיתון נסגר". "איך נסגר אם יש עוד כמעט שעה עד לדד-ליין?!", טמקין העלה את הטון, והמשיך לדרוש שהידיעה שלו תוכנס לגיליון.
חלפו עוד מספר רגעים עד שגם טמקין, היום עיתונאי "גלובס", הבין. "טלגרף" לא יראה עוד אור. העיתון הכלכלי שהקימו רק 3 שנים קודם לכן בקול תרועה רמה כמה מבכירי שוק ההון באותם ימים, שאמור היה לשים סוף למונופול שהיה אז ל"גלובס" בתחום, ואפילו הונפק בבורסה בניו-יורק, הגיע לסוף דרכו אחרי ששרף עשרות מיליוני שקלים ולא הצליח להגיע לאיזון כלכלי.
ההתחלה, כדרכן של התחלות, הייתה שונה בתכלית. "טלגרף", שהגיליון הראשון שלו התפרסם ב-24 במאי 1993, יצא לדרך כשהוא מגובה בקבוצה של משקיעים חזקים ותוכניות שאפתניות. לניהול העיתון הובא עודד פלדמן, אז מנכ"ל "מעריב", ולעורך הראשי מונה מתי גולן שערך עד 1992 את "גלובס", ועוד לפני כן היה עורך "הארץ".
"אני מאמין כי מהר מאוד תגלה כי 'טלגרף' נבנה במיוחד לצרכיך, שהם הצרכים של איש עסקים או בעל מקצוע חופשי: מקסימום של מידע אמין ואיכותי במינימום של זמן קריאה", כתב גולן לקוראים בפתח הגיליון הראשון.
ואכן, הרעיון היה להיות כמו "גלובס" - גם "טלגרף" הודפס על נייר ורוד ויצא בערב עם נתוני הבורסה המעודכנים - אך קצר יותר, תכליתי ועדכני. "דבר טלגרפית", הייתה הסיסמה.
מערכת העיתון מוקמה ברחוב חומה ומגדל 2 בתל-אביב, ועשתה שימוש בבית הדפוס של "על המשמר", ששכן באותה כתובת. אלה היו שנותיו האחרונות של עיתון קיבוצי השומר הצעיר, ובעוד ששטח המערכת שלו הלך והצטמצם, שטחה של מערכת "טלגרף" הלך וגדל.
את הסמליות היה קשה לפספס: בהתאם לרוח הזמן, העיתון שקרא לסוציאליזם ולאחוות עמים פינה את מקומו לעיתון שחרת על דגלו את הקפיטליזם ואהבת המזומנים. הם היו העתיד.
המערכת מנתה 77 איש, ובהמשך המספר כמעט הוכפל. מ"גלובס" הובאו מלבד גולן גם פנחס לנדאו, שהיה בעל טור בכיר ושימש בעיתון החדש כעורך בפועל, ועיתונאים נוספים, בהם משה קשת, עורך מדור המשפט, והכתב הפרלמנטרי עידו טל. בהמשך הצטרפו עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, בהם ורד רמון-ריבלין, שמונתה לכתבת תעשייה, שיווק, פרסום ותקשורת.
עבור חלק גדול מאנשי המערכת זה היה התפקיד הראשון בענף או כזה שאיפשר להם לעשות בו את צעדיהם המשמעותיים הראשונים. ועל אף שהאפיזודה הייתה קצרה, גם היום הם זוכרים אותה בחיבה.
"אני למדתי שם את המקצוע, וזה היה מקום מצוין", אומר שגיא חמץ, שבהמשך נמנה עם מקימי "דה מרקר". "אין הרבה הזדמנויות לעבוד בעיתון בהקמה, וזאת הייתה חוויה מאוד מלבבת. הייתה אנרגיה מאוד מיוחדת במקום הזה".
גם שושנה סולומון, היום כתבת שוק ההון של סוכנות בלומברג, ואז כתבת לענייני סחר חוץ בעיתון מיומו הראשון, מסכימה לדברים: "עד היום אני חושבת שהעיתון הזה היה העבודה הכי כיפית שהייתה לי. עבדתי מאז בעוד הרבה מקומות, ונכון שהיה קצת ברדק, אבל הכיפיות, ההתלהבות, האווירה, הפרגון - זה לא חזר".
"היה שם קאדר כתבים טוב", אומר עידן מילר - שבהמשך עבר לטלוויזיה והגיש את התוכניות "כסף" בערוץ 2 ו"זומביט" בחינוכית - והגיע לעיתון מגלי צה"ל כדי לשמש כתב הבנקאות שלו. "מבחינה מסחרית העיתון נכשל כישלון קולוסלי, אבל מבחינה מקצועית הוא היה מוצר עיתונאי לא רע בכלל, שהצליח לתת פייט ל'גלובס', ואני חושב שזה עשה טוב גם ל'גלובס', שעד אז היה העיתון הכלכלי היחיד. לעיתונים היומיים היו אז מדורי כלכלה מאוד עלובים, ואף אחד לא חשב על 'דה מרקר' ובטח שלא על 'כלכליסט'".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
