האביר מהרי יהודה: טעימה מיינות יקב קסטל המופלאים

"כנודד נטול זכויות, יהודי נודד, לעמוד לפניכם הערב, הוא לגביי בגדר הפתעה גמורה... בן יחיד לסם, סוחר יהודי קטן מאלכסנדריה... ראו - לא היה דבר וחצי דבר עם העיטור, ועוד פחות מזה עם היין, שאז טרם אהבתי. וזאת למרות מאמציה של סבתי האיטלקייה, ססיליה, שהתעקשה שאלגום משקה חמוץ, צורב את גרוני... אני מספר את כל זה כדי לנסות ולתמצת בפניכם מאין אני בא ועד כמה הייתי רחוק מהיין והעיטור של הערב" (חלק מנאומו של אלי בן זקן, בעת קבלת תואר הכבוד ממשרד החקלאות הצרפתי).

"יש לך תחביבים?", אני שואל. "Chasse", עונה לי אלי בן זקן (לצוד, בצרפתית). אני מתעורר. איזה חלום מוזר.

כמה שעות אחר כך אני יוצא מהמכונית בפתח יקב קסטל ברמת רזיאל. אלי בן זקן יורד לכיווני דרך הכרם. עננים אפורים מרחפים מעל. "מה נשתה", הוא שואל, ספק אותי, ספק את עצמו. מיד אחר כך הוא פותח בקבוק של פטי קסטל מ-1998, הבציר הראשון של היין הזה. אנחנו שותים בזהירות. היין עומד למות. אבל עוד לא. לפני כן יהיו לו עוד כמה סיבובים נהדרים בכוסות שלנו. בן 15. מופלא.

לפני כמה שבועות קיבל אלי בן זקן תואר כבוד מממשלת צרפת. לא סתם תואר, אלא תואר אבירות, חברות במסדר הלאומי למצוינות בחקלאות (Order National du Merite Agricole) שמעניקה ממשלת צרפת מדי שנה לדמויות מפתח בתחום החקלאות ובראשו ענף היין, שנחשב לענף חשוב ביותר בצרפת. במרבית השנים זכו בתואר הנחשק צרפתים. רק פעמים מעטות זכו בתואר אנשים יוצאי דופן שאינם אזרחי צרפת.

התואר הזה, שאותו קיבל יחד עם פרופסור פדרו ברלינר מאוניברסיטת בן גוריון (שקיבל אותו על הישגיו בתחום החקלאות המדברית), הוא סיכום של עשרים שנות עבודה, שתחילתן ב-600 בקבוקים לצריכה עצמית, סופם (לעת עתה) ביקב המייצר ארבעה יינות בכמות של יותר מ-100,000 בקבוקים בשנה, ובדרך גם סרינה סת'קליף אחת, מגדולות מומחי היין בעולם, שכתבה על הבציר הראשון של היין שהגיע לידיה שהוא "יין קלאסי, Tour de Force" (הישג יוצא דופן). והשאר, היסטוריה.

הרומן הפרטי שלי עם בן זקן החל ב-1998, שנת הבציר הראשונה של הפטי קסטל כאמור, וגם של השרדונה שלו. הייתי אז סטודנט לחקלאות ברחובות. חשבתי שאצליח להפוך ליינן. לא הצלחתי. ביקרתי את אלי ביקב, והוא אירח אותי לשעתיים שלמות של טעימות והסברים. התאהבתי.

האות שקיבל אלי הוא לא רק אות כבוד לעשייה שלו, אלא תעודת הערכה לתעשיית היין הישראלית כולה. כך הם לפחות פני הדברים בעיניו של אלי בן זקן עצמו (וגם בעיני הצרפתים, ואני כמובן מצטרף). אלי הוא ציוני נלהב, בלי מירכאות, גם בעידן שבו זה לא תמיד פופולרי. "אם לא הייתה נבנית פה תעשיית יין כמו זאת שקמה כאן ב-20 השנים האחרונות, הייתי נשאר קוריוז, גם בעיני הצרפתים", הוא אומר.

בן זקן שוטח בפניי את אמונותיו. את רובן לא אספיק לספר כאן. אציין רק שהוא עדיין חסיד נאמן של הזנים הצרפתיים, המכונים לעתים גם הבינלאומיים. העולם רוצה קברנה ושרדונה איכותיים, וזה מה שישראל צריכה לנסות ולתת לו, אם ברצוננו להצליח בשווקים הזרים. זהו המפתח המרכזי לביסוסה של התעשייה כאן. אני מספר לו על החלום. באמת הייתי צד פעם, הוא מפתיע אותי, אבל הפסקתי. את לבי צדת מזמן, מסייה בן זקן.

טעימה /יינות קסטל

רוזה .2012 המצטרף האחרון לפורטפוליו של קסטל (בציר 2013 היה הבציר הרביעי) מורכב מ-60% מרלו, 20% קברנה פרנק ו-20% מלבק והוא יין קליל, "שתי" להפליא, ובעיקר סקסי בצורה יוצאת דופן. 95 שקלים, כשר

שרדונה C. באופן לא צפוי, היה השרדונה הזה היין המפתיע והמרתק ביותר בטעימה. איזון מושלם בין פירותיות למינרליות, מלווה באפטר טייסט ארוך להפליא ובעיקר בטעם, שאין דרך אחרת להגדירו אלא כמסתורי. בקלות הייתי חושב שזה יין מבורגון. ומהטובים שלה. 135 שקלים, כשר

פטי קסטל 2011. בלנד בורדולזי קלאסי (זה המקום להזכיר שוב, שיינותיו האדומים של בן זקן לא רק מורכבים מהזנים הקלאסיים של בורדו, אלא מצליחים גם לשחזר את טעמם החמקמק והחושני של יינותיה). יין כיפי, אם יורשה לי. אם היה לי כסף, הייתי שותה בקבוק כזה כל יום. 120 שקלים, כשר

Grand vin 2011. אותם ענבים כמו בפטי, אבל ביחסים שונים וביישון ארוך יותר (20 חודשים במקום 16). גם יחסי החביות (ישן-חדש) משתנים, כמו גם החלקות שמהן מגיעים הענבים מכרמי היקב בצובה, השכנה לרמת רזיאל. צריך לתת עוד כמה שנים לבציר הזה, כמובן, אבל כבר עכשיו הוא נגיש, ומדגים היטב את מורכבותו, את עושרו ואת טעמו האדיר. לטעמי הפרטי זהו גדול יינות ישראל. 220 שקלים, כשר