מתחת לשלג

צריך לברך את ירושלים ברכה גדולה. סוף-סוף היא הייתה לפריפריה אמיתית. עד עכשיו היו ניסיונות להציגה כבירת ישראל, אבל הם נראים היום מגוחכים. סופת השלג האחרונה הוכיחה כי ירושלים מרוחקת פיזית ונפשית ממרכז המדינה, וכי מה שמתרחש בפסגות ההרים, אצל האנשים בעלי הזקנים והמעילים הגדולים, הוא לא אנחנו, ממש לא אנחנו.

תהליכים עשויים להימשך הרבה זמן ולהביא לשינויים, שלא תמיד מבחינים בהם. צריך איזושהי נקודת תפנית, ציון-דרך, שיחשוף הליכים אלה ויגלה את תמונת המצב. זה מה שעשתה סופת השלג לירושלים. היא הציגה את חולשתה של העיר הגדולה במדינה. רחוק מן העין, רחוק מן הלב.

נגררת אחרי כלל האוכלוסייה בישראל

כבר שנים מתפרסמים דוחות המעמידים את ירושלים בתחתית הסולם הכלכלי והחברתי. זה מתחיל במאזן ההגירה לעיר אשר מאבדת באופן קבוע 7,000-8,000 תושבים, של האוכלוסייה היהודית, מדי שנה. עם זאת, העיר גדלה כל העת בשל הגידול הטבעי שלה שהוא הגדול ביותר בארץ, ומן הגירה בלתי חוקית משטחי יהודה ושומרון.

שיעור הפריון באוכלוסייה בישראל הוא 2.9 לאישה, ובירושלים 4.2. בקרב האוכלוסייה הערבית שיעור הפריון הוא 3.3, ובירושלים הוא 3.6. ב-2011 נולדו בירושלים 22,200 תינוקות, מתוכם 63% לנשים יהודיות, ו-35% לנשים מוסלמיות. משנת 67' אוכלוסיית ירושלים שילשה את עצמה, האוכלוסייה היהודית גדלה ב-159% והערבית ב-327%! כך ששיעור הערבים כיום בירושלים הוא כ-40% מהאוכלוסייה, והיהודים כ-60%. חלוקה פרטנית יותר בתוך האוכלוסייה היהודית מגלה כי היא מורכבת מ-31% חרדים ו-21% דתיים.

וזה נתון מרתק: כי ירושלים היא תבנית נוף מולדתנו כפי שתיראה בעוד 30-40 שנה; שתי קבוצות גדולות, חרדים מצד אחד, ערבים מן הצד האחר, ובתווך אוכלוסייה דתית מתונה וחילונית.

מתק שפתיים והצהרות חגיגיות

ההשלכות של נתונים אלה הן ברורות ומיידיות. בכל פרמטר, ירושלים נגררת אחרי כלל האוכלוסייה בישראל. בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, בהשכלה, בהוצאה החודשית לצריכה, בנתוני הזכאות לבגרות, בתקציב, באזורי תעסוקה ובמקומות עבודה ועוד. כך הייתה ירושלים לעיר הענייה ביותר במדינה שבה למרבה האבסורד הארנונה גבוהה לעומת ערים אחרות, כי מספר משלמי הארנונה הולך ופוחת, והנטל נופל על מספר קטן יותר של אזרחים.

התהליכים הללו לא החלו אתמול וגם לא לפני חמש שנים, ואינם מושפעים ממנהיגותו של ראש העירה ניר ברקת או קודמיו בתפקיד. העיר משתנה והולכת על אף ולמרות הכול, והתהליכים הללו שוחקים את כוחה וחוסנה ואת יכולת ההתמודדות שלה.

כאשר בא השלג, כפי שקרה בשבוע האחרון, מתגלה האמת הקשה: לעיר אין האמצעים והחוסן להתמודד עם אתגר כזה. רצון טוב, יוזמה והתלהבות אין בהם די. תמונת המציאות היא חדה וברורה. מי שקשה לו בשגרה, קשה לו יותר בחירום, מי שעני וידו אינה משגת לחיות בכבוד, יתקשה להתמודד גם עם תקופות של לחץ ומצוקה.

הממשלה והציבור מחוץ לירושלים מתעקשים להתעלם מנתונים אלה ואחרים, ורק משבר השלג חשף את ממדי ההתעלמות. למשל, מי היה מניח לבירת המדינה להיות מנותקת במשך 48 שעות מיתר המדינה, וגם אחר-כך לסבול מקשיי תנועה עצומים?

מי תיאר לעצמו שעיר שלמה כמעט על יישובי הפריפריה שלה ישקעו בשלג ללא אספקת חשמל, ללא קווי טלפון ותקשורת, וללא מזון ואספקה שוטפים. הממשלה מסתפקת שנים במתק שפתיים ובהצהרות חגיגיות, ואינה מכירה במשבר העמוק שבו נתונה העיר, ואילו הציבור הכללי רואה בה בעיקר עיר נחמדה לטיולים ולאירועי תרבות.

הנטייה בעבר לעבור לירושלים לצורכי תעסוקה וללימודים נעלמה. העיר מייצאת בעצב את תושביה לערים אחרות בסביבה הקרובה, כמו מבשרת ציון, הר אדר ומודיעין, ועד הסביבה הרחוקה, תל-אביב ומישור החוף. באופן אבסורדי, אפילו הרכבת החדשה, לכשתפעל, תאפשר ללא-ירושלמים להתגורר מחוץ לעיר, להגיע אליה לשעות אחדות ולשוב למקומותיהם. ככה לא בונים בירה.

גם התקשורת שותפה למסע ההכחשה של ירושלים. בעת המשבר היא הכירה בעיקר זווית אחת, מערב העיר והאוכלוסייה החילונית או הדתית-קלה. שתי הקהילות הגדולות, המרכיבות העיקריות שלה, לא היו שם. מישהו זוכר כתבה ממזרח העיר? ממחנות הפליטים? מישהו דובר ערבית? ובאותה לשון, כמה חרדים ראינו ומה אנחנו יודעים על ההתמודדות שלהם בקשיים האלה? הלוא את העיקרון אנו מכירים, מה שאינו בתקשורת ממילא אינו קיים, וכמה זה נוח בעצם.

כל מה שראינו מתחולל והולך לאורך שנים, התגלה בבת-אחת. וזה היה עצוב. ירושלים חדשה ושונה. עצוב במיוחד היה לראות כמה מאות ישראלים שהגיעו לעיר ל"חמשושלים", חגיגת סוף-השבוע של העיר אשר הפכה עבורם לסיוט מתמשך. הם, לפחות, כבר הבינו כי ירושלים אינה רק סוף-שבוע נחמד ועליז, אלא עוד חמישה ימים של חיים, של פעילות ואולי גם של אנשים, הזרים להם לחלוטין.

ח"כ-ד"ר נחמן שי ממפלגת העבודה הוא יו"ר שדולת ירושלים בכנסת