תנו לאדלשטיין את הנבחרת, וזוזו הצדה / אודי הירש

כולם אומרים שזו עונה גדולה של ליגת העל בכדורסל. עונת הקאמבק, אפילו. הענף החבוט, שנשכח במשך שנים עקב התחרותיות הלקויה ורמתו הנמוכה, חוזר לחיים. הליגה כל כך טובה, שמכבי ת"א הגדולה הפסידה כבר ארבע פעמים ומדורגת במקום הרביעי; האלופה מכבי חיפה הפסידה חמש פעמים למרות הרכב עמוק; העולה החדשה נס ציונה היא סיפור מקסים; הפועל ירושלים נהנית מבעלים חדשים, אוספת אליה את הישראלים הטובים ביותר ומתעוררת; בני הרצליה מטפחת שחקנים צעירים; והפועל ת"א כל כך מרשימה, שהיא הופכת לקבוצה המועדפת על אוהדי המועדון, המתוסכלים מביצועיו הרופסים של רן בן שמעון וחניכיו.

גם אם כל העובדות שצוינו כאן נכונות, האופוריה הזאת מסוכנת. בעיות היסוד של הענף לא באמת נפתרו. רחוק מכך. יותם הלפרין, שקורע את הליגה במדי ירושלים, שוחרר מבאיירן מינכן, אפילו לא אלופת גרמניה, אחרי עונה אפורה; ליאור אליהו, שהופך את ירושלים למתמודדת על האליפות, התייבש על המדף כשחקן חופשי ואף אימפריה אירופאית לא קפצה; הפועל ירושלים טרם הוכיחה שהיא יותר מפרויקט שיווקי מבריק; הפועל נס ציונה מתבססת על מאיר טפירו בן ה-38, שהצלחתו מעידה על דלות החומר, אבל איש אינו מבטיח שגורלה בשנים הבאות יהיה שונה מנתניה ואשדוד, עולות חדשות שהצליחו בעונת הבכורה אך שקעו בהמשך בגלל מאבקי אגו או בעיות תקציביות; מכבי חיפה עדיין סובלת מהמעורבות המוגזמת של ג'ף רוזן ומקורביו בבניית הקבוצה; הצעיר האמיתי היחיד שמצליח בליגה הוא עוז בלייזר, ותגליות הסיבוב הן אבירם זליקוביץ', בן 24, וטל דן, בן 26 - עדות למשבר המתמשך במחלקות הנוער ובנבחרות הצעירות.

אלא שהבעיה האמיתית נעוצה בכדורסל. הוא לא טוב, בדרך כלל. הוא עדיין רחוק מהאינטנסיביות ההגנתית שנהוגה בליגות הטובות ביבשת, וגם נטול כל יומרה לחידוש או בשורה בצד השני של המגרש. התרגיל המרכזי, כמו תמיד, הוא פיק אנד רול - חסימה לשחקן עם הכדור - בדרך כלל בין שני זרים (עם חריג אחד משמעותי, טפירו בנס ציונה), כששלושת השחקנים האחרים מרווחים את המשחק וממתינים לתורם. במקרה הטוב, אפשר לראות קצת בידודים מתחת לסל (במכבי חיפה, למשל). בדרך יש הרבה זריקות רעות, הגנות רכות, הרבה אזוריות נסוגות ותלות כמעט מוחלטת בתפקוד הזרים.

חשוב לציין: מרבית המאמנים בליגה יודעים הרבה יותר כדורסל ממה שקבוצותיהם מראות, אבל השילוב בין ההתמודדות עם עדרי הזרים, היעדר בסיס מקומי איתן ולחץ היסטרי של ההנהלות מוליד כדורסל בסיסי, כמעט ארעי. הליגה מעניינת כי מכבי חלשה, לא בשל איכותה יוצאת הדופן.

***

בתוך הנוף האפרורי הזה יש חריג אחד: ארז אדלשטיין. נדמה שהצלחתו עוברת מתחת לרדאר, גם כי אוהדי הכדורסל ועיתונאיו התרגלו להדביק לו הערות אזהרה: תכף הוא יריב עם הבוסים; גם העונה הוא איחר לבחור זרים; ברוב הקבוצות הגדולות הוא שרוף; קבוצותיו מתקשות להצליח לאורך זמן בשל תובענותו ואופיו הסוער. אלא שעם מה שמתרחש על הפרקט קשה להתווכח: הפועל ת"א לא רק מצליחה להתברג בצמרת, אלא שהיא עושה זאת עם סגל קצרצר של שישה שחקנים וחצי, למרות תרומה מינימלית של אחד הזרים ותוך שהיא מוציאה מרביב לימונד יכולת שיא.

מה שחשוב באמת הוא לא מה הפועל עושה, אלא איך. אדלשטיין אימץ לפני שלוש עונות, כשהפועל עוד שיחקה בליגה השנייה משחק התקפה שמקובל יותר בכדורסל המכללות האמריקאי (בסט התחלתי של 2:3 גבוה). הוא עשה זאת בתחילה כדי להקל על קליטתו של קרטיס קלי, ששיחק בשיטה דומה במכללת קנזס סטייט, אבל המשיך באותה הדרך גם אחרי שעזב בקיץ. היופי בהתקפה של הפועל הוא שבמקום לשדר להגנה שממול בדיוק מה אתה עומד לעשות, הפאנץ' ליין מגיע אחרי סדרה של חיתוכים וחסימות, שמייצרים מצבי קליעה ובעיקר הופכים את העסק להרבה יותר אסתטי. חלק מהמרכיבים בהתקפה הזאת מזכירים את התקפת המשולש המפורסמת של פיל ג'קסון, שכמעט נזנחה אפילו ב-NBA. גם שם מעדיפים אפקטיביות על-פני יופי. אדלשטיין מוכיח שניתן לשלב בין השניים.

ההחלטה ההגנתית של אדלשטיין משמעותית עוד יותר. בעוד הליגה כולה גדושה בהתחכמויות ישראליות טיפוסיות, שמטרתן לקצר דרכים - מאצ'אפ זון לסוגיו, אזוריות לרוב וחילופים אוטומטיים - בהפועל שומרים חזק, אגרסיבי, פשוט. סוגרים את קווי המסירה, מכניסים מרפק נדיב למי שחותך לסל, נותנים עזרה. כפי שעושים בספרד, באיטליה וביוון. כפי שהקבוצות הישראליות צריכות לשחק אם ברצונן להצליח גם באירופה. אדלשטיין, שמשמש גם כמבקר הפנים של הענף וחוזר שוב ושוב על המנטרה "זה לא הכדורסל שאנחנו רוצים לראות כאן" כשהוא נתקל ביריבות בעלות הרכבים נמוכים או הגנות מתחכמות, נאה דורש ונאה מקיים. בשלב הזה של הקריירה, הוא לא רק משחק כדי לנצח, אלא כדי להגשים את אמונותיו ותפיסותיו לגבי הדרך הנכונה לשחק.

***

שלא במקרה, אדלשטיין פורח במועדון שצמח מהיסודות, מהליגות הנמוכות, על בסיס האוהדים ושראשיו חרטו על דגלם את קידום השחקן המקומי ואף הקימו אקדמיה. אם לכדורסל הישראלי יש תקומה, היא תבוא מהמודל הזה.

זו גם הסיבה שאדלשטיין חייב להיות המאמן הבא של נבחרת ישראל. ישתולל על הקווים? אז מה, גם דייויד בלאט עושה זאת. יריב עם המנהלים? גם אתם הייתם רבים איתם. יגער בשחקנים? כמו שהם נראו בקיץ האחרון, זה בטח לא יזיק. אבל הסיבה שבגללה הוא המועמד הראוי היחיד לנבחרת, היא שכל מאמן אחר יגיע למדים הכחולים-לבנים כדי לשרוד. אדלשטיין, לעומת זאת, יגיע כדי ליישם אידיאולוגיה ולהנחיל שינוי. ולמרות פתיחת העונה המתעתעת, הכדורסל הישראלי עדיין זקוק לשינוי הזה כאוויר לנשימה.