שיח נשי קורבני

אני פמיניסט. אני מאמין בשוויון מלא בין נשים לגברים. בשכר שווה. בשירות שווה. בהסכמי נישואים בהירים ובגירושים ענייניים. וכן בשיתוף-פעולה מקיף בהנהגת המדינה. רעייתי ואני, מהרגע שהפכנו להורים, מנהלים את חיינו תוך שוויון מלא בנטל. שנינו החלפנו לקטנים טיטולים, האכלנו אותם, אספנו אותם מהגן, לקחנו לחוגים, הבאנו לחברים. ושנינו דנים מדי יום בחינוכם על-פי הערכים המוסכמים על שנינו. אצלי זה בא מהבית. הוריי זיכרונם לברכה היו בעיניי מופת של זוגיות. יחד הלכו לשוק. יחד ניקו את הדירה. אבי טרח לבשל ולתלות כביסה, בעוד אמי סייעה לו בערב, במטבח, בניהול החשבון המשפחתי. הם הדגימו לי בפועל, בלי לדבר על זה, מה זה באמת פמיניזם.

ועל רקע זה, אני מביט בצער ובתוגה, מוטרד ומודאג, על השיח הנשי האלים שהשתרש כאן בשנה האחרונה. הוא פרץ לאוויר העולם, כמו טרנדים אחרים, ברשתות החברתיות, שטף את כלי התקשורת ומצא לו אחיזה גם בין נשות ציבור ומנהיגות. השיח הזה עסוק בחלוקה שהיא אסון של הם ואנחנו, צובע את העולם בשחור-לבן, מאשים, מתקיף, מצטדק ומיתמם, ובעיקר לא נותן מקום לספק, לפקפוק, למורכבות ולטיעונים שכנגד. המתנגדים לו מסומנים, העדר שועט בפראות והקרע רק הולך ומעמיק.

זה החל, כך נדמה לי, עם התפוצצות פרשיית עמנואל רוזן. בשבוע שעבר התברר שהתיק עומד להסתיים כנראה בקול דממה דקה. בעיניי, תיק רוזן לא היה פלילי אלא מנהלתי. היה צריך לטפל בו במקום העבודה, לברר עד תום את הטענות כלפיו מצד נשים אלה ואחרות, ואם היה נמצא דבר מה נגדו - להזהירו, להטיל עליו קנס ואולי אף לפטרו. עם הזמן, היה רוזן נאלץ לשנות את דרכיו או שהיה נפלט באופן טבעי מהמדיה. זה היה עונשו.

אבל לנשים מסוימות אצה הדרך. הן פתחו בציד מכשפות ברוטאלי, בלינץ' חסר תקדים, הכפישו, גידפו, רמסו ודרכו. כמויות השנאה והתיעוב כלפי רוזן היו מבהילות ממש, במיוחד מצד מי שאמורות לשמש כמורות-דרך, הן פוליטיקאיות והן עיתונאיות. פעם אמר לי עורך-דין משפט חכם: "אין לעשות צדק דרך אי-צדק".

נוקטות הפחדה, איומים וטרור

אבל אחרי רוזן הגיעה פרשת שרון גל. שניהם גברים. שניהם ידועים. שניהם נקרעו לגזרים. בעיקר על-ידי נשים. ואם חשבתם שסגירת התיק נגד רוזן עצרה אותן, גרמה להן הרהור שני, אז טעות בידכם. כעת הן, חברות "תא העיתונאיות", דורשות מכלי התקשורת שלא להעסיקו. לא פחות ולא יותר.

לטעמי, ההתנהגות הזאת מעידה על חולשה גדולה ולאו דווקא על עוצמה. השיח הנשי העדכני אינו רק אלים, אלא בעיקר קורבני. המתקפות המילוליות אינן אלא מפגן רחב של ייאוש. הנשים שמובילות אותו לא מאמינות בשיתוף-פעולה אמיתי עם הגברים, ועל כן נוקטות הפחדה, איומים וטרור. זו הדרך, מבחינתן, לסמן גבולות ולבסס הרתעה. והתוצאות בהתאם. גברים רבים, שמאמינים כמוני בשוויון מגדרי, נרתעים מלהתקרב ומעדיפים להישאר בצד הדרך.

למרבה הצער, כולנו מפסידים מכך. כל מי שרוצה שהחברה הישראלית תהיה פתוחה יותר, קשובה, מאפשרת, מתקדמת, מבין שזה יקרה רק כאשר נשלב ידיים, נקשיב, נבין שאין דעה אחת נכונה, שהצדק אינו מוחלט, ושכל מה שאנו מדגימים לדור הבא ינהל אותו בעתיד. אלימות מילולית, השמצות אישיות, התלהמות וצדקנות, אינן הכלים שבעזרתם נעצב עבור ילדינו, בנותינו ובנינו, עולם טוב יותר, חופשי יותר, שוויוני יותר. אם לא נדבר, זה לא ייגמר.