הסינים בשער

בחודש אוקטובר הניח אפרים הלוי את יחסי ישראל-סין על השולחן. הוא עשה כן ברצינות, בחוכמת הניסיון ובכובד-ראש. הוא כתב נייר עמדה על משמעויותיה הלא-תחבורתיות-בלבד של מסילת הברזל מאילת. התערבותו של ראש המוסד לשעבר בענייני החוץ של ישראל לא נעמה לשר התחבורה. הוא הודיע שהלוי מצחיק אותו. יתר על כן, כבוד השר התמלא דאגה "רטרואקטיבית" מאיכות העצות, שהלוי השיא לממשלות ישראל בהיותו ראש המוסד.

מנין שאל ישראל כ"ץ את מידותיו התרומיות, לא קשה לנחש. סוף-סוף הוא בוגר מצטיין של מרכז הליכוד, מוסמך למדעי הוולגריות והחוצפה. מנין הוא שאל את הוודאות בענייני ישראל-סין אפשר רק לנחש. הייתכן שהיא נובעת ממעמקיו האינטלקטואליים של משרד ראש הממשלה? האם שם מתגבשת נוסחת ההחלפה האסטרטגית? סין במקום אמריקה?

ישראלים אינם רגילים בשדולות המייצגות ארצות זרות. יש שדולה ישראלית באמריקה, אבל אין כמובן שדולה אמריקאית בישראל. מי זקוק לשדולה כזאת, הלוא כל ישראל חברים של אמריקה, וממילא אין ברירה. אולי הגיע הזמן לייסד שדולה כזאת, מפני ששדולה סינית כבר יש, באופן דיסקרטי או לא דיסקרטי. השדולה הזו מעבירה מידע טכנולוגי מתקדם לסין נגד רצונה של ארצות הברית. השדולה הזו משכנעת מעצבי מדיניות בצורך להכניס את סין לעסקי התשתית הישראליים.

מה מניע אותה חוץ מרווחים? מותר בהחלט להאמין, שלפחות חלק מאנשיה חושבים שהגיע הזמן להתחיל להסתגל למציאות אסטרטגית חדשה. ישראל אינה מכניסה את סין למזרח התיכון, או לים התיכון. היא כבר שם, וחדירתה תעמיק ותלך. לישראל לא תצמח שום טובה מהכחשה, או מהתייצבות-יחידים נגד סין.

במקום 600 שנה

סין עומדת עכשיו בעיצומה של התרחבות גיאופוליטית. היא חוזרת ומגדירה את האינטרסים האסטרטגיים שלה בקפיצות מהירות. היא קוראת תיגר על נוכחותה של ארצות הברית במזרח האוקיאנוס השקט. היא משליכה עוגן באוקיאנוס ההודי בואך הים הערבי. היא נמצאת על פני כל אפריקה שמדרום לסהרה.

היא רוצה השקעות ורווחים, היא רוצה מקומות עבודה לפועלים סיניים, היא רוצה השפעה ונקודות אחיזה. היא מעצמה אימפריאלית לעילא ולעילא, הלהוטה להשלים את מה שהחסירה זה 600 שנה, מאז שקיסריה החליטו להפנות עורף לעולם החיצון.

מוטב לקוות שמחשבות על רה-אוריינטציה אסטרטגית של ישראל אמנם מתרוצצות במוחות אסטרטגיים לפחות מפני הטעם שמוחות זקוקים לסיעורי-מוחות. בריתות אינן נצחיות, לא רק מפני שסנטימנטים צריכים לשרת אינטרסים, אלא מפני שהמציאויות המניבות משוואות נוטות להשתנות, לפעמים במהירות שאין הדעת תופסת. מי יוכל להאמין שרק לפני מאה שנה חיו אבות-אבותינו בעולם אירו-צנטרי, שבו יבשת קטנטנה בפאתי הצפון לשה את העולם וקבעה את סדר יומו. בעולם ההוא, סין והודו ואינדונזיה ובמידה רבה פרס/איראן היו ישויות כרטוגרפיות. הן היו קיימות על המפה, לפעמים רק באופן מעורפל. היה צריך להיות עתידן נועז, או פטפטן נואל, כדי לחזות עולם שבו הן ימלאו תפקיד מרכזי.

עלייתן של מעצמות ושקיעתן הייתה ידועה כמובן עוד למומחים קדמונים לענייני אסטרטגיה. אחד, מר ישעיהו בן אמוץ, הקדים לחזות את שקיעת אשור ואת עליית בבל; שני, מר ירמיהו הכוהן מענתות, ידע שימי מצרים ספורים. דוברו, מר בן נריה, השתמש בביטוי "משענת קנה רצוץ", כדי לתאר את האוריינטציה המצרית של הממשלה בירושלים.

טילים על הירח

מנהיגים יהודיים מאוחרים ניסו להבין מציאויות אסטרטגיות משתנות וחיפשו בעלי ברית חזקים ורחוקים נגד אויבים קרובים. מר יהודה מ. חשמונאי נסע לרומא, נשא נאום באוזני מושב משותף של הסנאט (בתרגום סימולטני מארמית), וכרת ברית כלשהי נגד אויביו הסוריים. אחיו הצעיר יונתן התעניין בברית עם ספרטה. הורדוס החליף בעלי ברית בעיצומה של מלחמת אזרחים ברומא, ועשה אחר כך חיל.

הרבה שנים אחר כך, מנהיגי לח"י ניסו לכונן ברית עם גרמניה הנאצית ועם איטליה הפשיסטית, כדי להיפטר משנואי נפשם הבריטים, ולתפוס טרמפ על עגלת המנצחים בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה.

משה סנה, ראש המטה הארצי של ההגנה, מן האישים הבולטים והמבטיחים של הממסד הציוני, התכחש למורשתו, ונע הרחק שמאלה עד שנבלע במעי המפלגה הקומוניסטית. בן גוריון, שנפטר בזה מיריב רב-כוח, הסביר לימים, כי "סנה חשב שהרוסים עומדים להגיע, והוא האמין שמישהו המכיר את הארץ יוכל להתעסק איתם" (אני מצטט מזיכרוני). בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 אמנם היה מקום לחשוב, שהמערב שוקע והטנקים הסובייטים עומדים בשער.

"טנקים סיניים" אינם צריכים לעמוד בשום שער. גנרל סיני חזה זה לא כבר הקמה של בסיס טילים סיני על הירח לשם איום על מטרות ארציות. גם אם סין כשלעצמה אינה מסוכנת, יש הרבה מאוד יחידים בסין שהם מסוכנים: פרחחי רחוב ובריונים, שהתקדמות טכנולוגית ומדעית מפקידה כלים מפחידים בידיהם. האנשים האלה בזים לדמוקרטיה המערבית ולאינדיבידואליזם. הבוז כשלעצמו אינו צריך להפריע. מה שלא כן שימושי הבוז והאופן שבו הוא משפיע על מדיניות. אלה צריכים להדיר שינה מעיניהם של אנשים רציניים.

משונה ואירוני הוא אופן התגנבותה של מסילת ברזל אל מרכז התודעה, כמו עמדנו ב-1908, ושמענו בדאגה על תוכניותיה של גרמניה הקיסרית למתוח מסילת ברזל מבגדד לברלין; או כמו עמדנו ב-1970, ושמענו על ניסיונה הפתטי של ארץ ענקית אך דלפונית לרכוש דריסת רגל במזרח אפריקה באמצעות הנחתה של מסילת ברזל מטנזניה לזמביה. שמה של הדלפונית היה סין, ומסילת הברזל ההיא עמדה לכלות את כל תקציב סיוע החוץ המגוחך שלה.

ישראלים אינם רגילים להתווכח בפומבי על העדפות אסטרטגיות ועל מדיניות חוץ שאין לה נגיעה ישירה לסכסוך הישראלי-ערבי. חדירת סין למשק הישראלי היא סיבה טובה להתחיל.