פסטיבל כריסמס בקיץ: הצצה לחגיגות בעיר גרמדו שבברזיל

כבר הזדמן לי לא פעם לבלות את חג המולד בכל מיני מדינות. התעוררתי לא פעם בהתרגשות ל-White Christmas, כשהכול מכוסה בשלג צחור ונקי. גם כריסמס גשום אינו זר לי. אבל כריסמס קיצי - זה עוד לא יצא לי. בחורף שעבר נפלה בחלקי הזכות לחוות חג מולד בברזיל, ולהתנסות לראשונה בחיי בחג מולד שטוף שמש. זה הזכיר לי נסיעה אחרת לברזיל, שבה הגעתי אחרי חניית ביניים באמסטרדם, שם גם התעלות היו קפואות. אף שהייתי מצוידת בכפפות ובמגפיים קפאתי מקור, אבל 15 שעות טיסה מאוחר יותר הגעתי לחום מטורף של ארבעים מעלות ואל אנשים שהסתובבו בגופיות, בבגדי ים ובכפכפים.

הפעם זה היה אמור להיות מעין מפגש מחזור של תרמילאי הקרנבל בסלבדור באהייה בפברואר 1985. כמעט שלושים שנה אחרי, קיבלתי הזמנה מחבריי בברזיל לבוא לחגוג איתם את חג המולד בדרום. לא סתם בדרום, אלא בריו ג*ר*אנ*ד*ה דו* סו*ל (Rio Grande do Sul), המדינה הדרומית ביותר בברזיל. בצפון היא גובלת במדינה הברזילאית סנטה קתרינה, בדרום באורוגוואי, במערב בארגנטינה ובמזרח באוקיינוס האטלנטי. ריטה ופרדי יגיעו מסלבדור לפורטו אלגרה, בירת המדינה, ושם נפגוש את ליליי, מרלני, ג'ואני, אוטיליה, ג'וליו, קישי וכל האחרים.

בואי, אמרו, יש כאן חגיגות כריסמס במשך חודש שלם. "כאן" זו העיר גרמדו (Gramado), שלוקחת את חג המולד ברצינות גדולה יותר מכל מחוז אחר בברזיל. העיר כולה מקושטת באורות, יש שפע של הצגות ושל הופעות, וגולת הכותרת - תהלוכה ענקית מרהיבה. לא התלבטתי הרבה. שמחתי לעזוב את החורף הקר בארץ ולנסוע לקיץ הברזילאי.

ארץ הבוקרים

כבר בשדה התעופה בסאו פאולו, כשחיכיתי למטוס לפורטו אלגרה, יכולתי להבחין שאני נוסעת לדרום. רוב הנוסעים היו בהירי שיער ובהירי עור, לא מעט בלונדינים, וגם השמות שחזרו בכריזה היו אינגריד, קרלה או מלדיני - שמות שרמזו על האוכלוסייה העיקרית של הדרום. מתוך עשרה מיליון וחצי תושבים במדינה, 30% ממוצא גרמני, 30% ממוצא איטלקי ו-30% ממוצא פורטוגזי. יתר עשרת האחוזים מתחלקים בין התושבים האינדיאנים המקוריים למהגרים לבנונים ולמזרח אירופים. הגרמנים, האיטלקים והפורטוגזים הגיעו ברובם במאה ה-19, שנות ההגירה הגדולה מהרעב ומהעוני באירופה לעולם החדש.

כשטסים לצפון, לסלבדור, למשל, מתקבלת תמונת ראי: רוב האוכלוסייה כהת עור, שחורים ובני תערובת, מכיוון שסלבדור היא העיר שבה יש רוב לצאצאי העבדים שהובאו מאפריקה כדי לעבוד במטעי הסוכר והקפה של ברזיל. בעוד שבצפון הם צבעוניים, עליזים, חמים וגורמים לך (או לפחות לי) לרצות מיד להיות חברה שלהם, בדרום רובם אירופים סטייל - יותר מאופקים, יותר אפרוריים. כעבור יומיים נסענו לגרמדו. זוהי עיירה קטנה, שגורמת לך לתהות אם לא נחטפת בלילה בידי חייזרים שהנחיתו אותך בעיירה קטנה בגרמניה: בתי עץ, גגות משולשים עם רעפים, מרפסות עם אדניות וצמחייה, כנסיות עם צריחים גבוהים בסגנון כאילו-גותי, הרבה חנויות שוקולד ובתי קפה שבהם מוכרים עוגות מיוחדות לכריסמס עם שמות גרמניים. ואם לרגע נדמה היה לי שאני בבוואריה, אז ברחוב מדברים פורטוגזית ומדי פעם עובר ברחוב איש מבוגר עם בגדי גאוצ'וס מסורתיים - מכנסיים תפוחים, מגפיים וכובע של בוקרים - כדי להזכיר שאני בברזיל.

הגאוצ'וס (שכאן מבטאים את המילה גאושוס, שלא כמו בארגנטינה) הם הקאובויז של אמריקה הלטינית, עם כל המיתוס והרומנטיקה של הרוכב וסוסו, חוות הבקר הגדולות והרכיבה עם העדרים במישורים הרחבים. במקור הייתה למילה בפורטוגזית אותה משמעות כמו בספרדית של ארגנטינה הסמוכה, חוואי בקר שחי בחווה, אבל בפורטוגזית המודרנית היא כבר איבדה את משמעותה המקורית ומשמשת ככינוי לתושבי המדינה הדרומית, גם אם אין להם שום קשר לסוסים. עם זאת - ההווי של הגאוצ'וס עדיין נוכח באזור - במוזיקה, באוכל, בביגוד. יש הרבה חוות בקר וסוסים, והמטבח המקומי שלהם מבוסס על בשר ועל אסאדו, שכאן מכנים אותו שוראסקו, בשונה מהצפון, שבו אוכלים הרבה דגים ופירות ים.

בכל זאת כריסמס לבן

גרמדו לא אכזבה. הרחובות היו מוארים בצבעים שונים, אנשים הסתובבו בחוץ קורנים ומחויכים. גם הרחובות הקטנים היו מקושטים לקראת החג: כאן שדרה של עצי חג מולד מקושטים, שם סנטה קלאוס עם איילים, שלושה ימים נשארנו שם, וראינו את כל האטרקציות של חג המולד. צפינו בהצגה המסורתית "בית חרושת לצעצועים", קלאסיקה מקומית מלאה בדימויים של חג מולד מארצות צפוניות, וכמובן - צפינו בתהלוכה המפורסמת, שהייתה אכן מושקעת מאוד, מלאת אור ופירוטכניקה, והתרגשנו עם כולם כשהדליקו את עץ חג המולד הגדול בכיכר העיר.

הזיקוקים עפו לכל עבר, כמובן, אבל כשעמדתי במרכז העיר הרגשתי קצף שניתז עליי מלמעלה, גם סוג של White Christmas. הסבירו לי שאחרי הכול סנטה הגיע מהצפון המושלג, וצריך לכבד את מורשתו. ככה נכנסו המון סממנים אמריקאיים ואירופיים לריטואל הברזילאי. אז מה אם קיץ בחוץ, צריך שלג! הילדים התרוצצו והשפריצו קצף זה על זה כמו היו אלה כדורי שלג אמיתיים, אבל בניגוד למטח כדורי שלג, כדור קצף לא כואב.

אחרי שצילמתי הרבה תמונות של ברזילאים בלונדינים חוגגים חג מולד עם קצף סבון דמוי פתיתי שלג בעיר שדומה לעיר אחרת בגרמניה, חזרנו "הביתה" לנובו המבורגו (המבורג החדשה). שם הלכנו לבית קפה וזללנו עוגות גרמניות מסורתיות של חג המולד, ואחר כך הלכנו לשתות בירה ולאכול נקניקיות בפאב, וגם שם, כמו בבית הקפה, התפריטים בפורטוגזית ובגרמנית.

בלילה ישנו כולנו יחד בבית של האחיות מרלני ולליי, כמו היינו התרמילאים של אז, בקרנבל של 1985, כאשר ישנו כולנו - בערך 15 איש - על הרצפה בבית של רונלדו בפלוריניו. נזכרנו בצחוקים שהיו אז, באנשים שפגשנו ושימחו אותנו, והרגשנו שחזרנו במנהרת הזמן. השארנו את הילדים בבית, וחזרנו בעצמנו לנעורינו.