משקה מופלא לכבוד השנה החדשה: טעימה מהשמפניה מואט אה שנדון

"כשאתה מצליח אתה ראוי לה, וכשאתה מובס אתה זקוק לה" (נפוליאון בונאפרט על שמפניה)

כמו בסוף כל שנה אזרחית, גם השנה אקדיש את הטור האחרון של השנה הזו למשקה האלים, השמפניה. אלא שהשנה, בניגוד לקודמותיה - שבהן ערכתי כאן רשימות מכולת השוואתיות, שכללו לא רק שמפניות אלא גם מבעבעים אחרים מהארץ והעולם - החלטתי להתפרע, ולחגוג עם המותג ששמו הפך כבר לשם נרדף לשמפניה באשר היא, ולא רק משום שהוא המותג הגדול והמפורסם מכולם - מואט א-שנדון, או מואט אה שנדו, כפי שצריך לבטא זאת נכונה.

מי שהקל עליי כמובן הוא כבוד שר האוצר, שהוציא לפועל את רפורמת מיסוי האלכוהול החדשה שהורידה את מחירה של השמפניה הבסיסית של מואט ל-200 שקלים בקירוב (תלוי היכן קונים). וגם יבואני המשקה בישראל שהחליטו לשווק השנה גם שמפניות משנות בציר מצוינות, שהן כידוע, בניגוד לשמפניה ללא שנת בציר נקובה שהיא המוצר הבסיסי, יינות נדירים ויקרים הרבה יותר.

בית מואט אה שנדון (Moet & Chandon) נוסד על-ידי קלוד מואט (יליד 1683) בשנת 1743. משפחתו התיישבה באזור שמפיין כבר במאה ה-14. נכדו של קלוד, ז'אן-רמי (Jean-Remy) שהיה ידיד קרוב של נפוליאון, הוא זה שהציג את השמפניה המפורסמת גם לעולם הרחב. ב-1832 העביר ז'אן-רמי את המושכות לבנו ויקטור ולחתנו פייר-גבריאל שנדו(ן) ומכאן מואט ושנדון.

באותו זמן רכשה החברה את כרמי המנזר הבנדיקטיני Abbey de Hautvillers, שבו חי דום פריניון, הנזיר העיוור שלו מיוחסת, בטעות, "המצאת השמפניה". ב-1936 אף יצרו אנשי מואט את שמפניית היוקרה המהוללת שלהם, דום פריניון, על-שמו של הנזיר המפורסם, שאמנם לא באמת המציא את המשקה המבעבע, אך תרם הרבה לפיתוחו ולפיתוח טכניקות ייצור היין המודרני בכלל.

ב-1962 הונפקה לראשונה מניית מואט א-שנדון בבורסה הפריזאית. קצת אחר כך כבר רכשו אנשי מואט את בית השמפניה רוינאר (Ruinart), שהוא (ולא מואט) בית השמפניה הוותיק ביותר (1729). בהמשך רכשה החברה ממניות חברת הבשמים של כריסטיאן דיור את בית השמפניה מרסייה (Mercier). ב-1971 התמזגה החברה עם בית הקוניאק המהולל הנסי, וב-1987 הפכה רשמית לחברת הענק LVMH, הלוא הם ראשי התיבות של לואי ויטון, מואט והנסי. כן-כן, לואי ויטון מהתיקים.

חברה זו היא כיום אחת מחברות המשקאות המפורסמות בעולם, עם פורטפוליו עצום הכולל ענקים כמו הסינגל מאלט הסקוטי גלנמורנג'י, יין הקינוח המיתולוגי שאטו ד'איקם מסוטרן שבבורדו, יצרנית היין הניו זילנדית Cloudy Bay ועוד. בין היתר נמצאים בבעלות התאגיד הענק גם לא פחות משבעה בתי שמפניה צרפתיים, הכוללים גם את הבתים המהוללים לא פחות וו קליקו וקרוג, כמו גם את שלוחותיה הבינלאומיות של מואט בקליפורניה, באוסטרליה ובארגנטינה.

מואט אה שנדון לבדו (ללא שאר מותגי השמפניה של LVMH) הוא בית השמפניה הגדול בעולם, גדול מכל שאר מתחריו, עם נתח שוק בלתי נתפס של כ-25% משוק השמפניה בעולם. בארצות הברית מתקרב חלקה לעתים אף ל-50%. שגריריו כיום הם השחקנית סקרלט ג'והנסון והטניסאי רוג'ר פדרר.

אבל מעבר לכל הנתונים ההיסטוריים והסטטיסטיים, מואט הייתה ונשארה לא רק שמפניה אייקונית תדמיתית, אלא גם, בעיקר, ולטעמי בראש ובראשונה, משקה מופלא. גם בעידן שבו מגיעות אפילו לישראל שמפניות בוטיק ממגדלים ומיצרנים קטנים המציגים תדמית מתוחכמת יותר מבחינה ייננית גרידא, קשה, ולא צריך, להישאר אדיש אל הקסם הישן והטוב של בית השמפניה המפורסם מכולם. שנה טובה.

טעימה

שמפניות מואט א-שנדון

Moet & Chandon Brut Imperial. שמפניית הבסיס הזו הנקראת על-שמו של נפוליאון עצמו. היא כמובן ללא ציון שנת בציר נקובה, וזאת משום שהיא מעורבבת מכמה וכמה שנות בציר, וכמובן גם חלקות, מה שמצטבר בסופו של דבר לכמאה יינות בסיס ומתוכם עשרים-שלושים יינות רזרב. היא מורכבת מ-40%-30% ענבי פינו נואר ומ-40%-30% ענבי פינו מוניה (הזן השחור, או אדום אם תרצו, הנוסף של שמפיין), והשאר ענבי שרדונה לבנים. ביין הנוכחי יש הרבה פחות סוכר מפעם, אולי תוצאת השפעת מגדלי הבוטיק ההולכים ומתרבים. התוצאה היא יין חומצי הרבה יותר, ועקב זאת, לטעמי לפחות, מענג פי כמה. החדשות הטובות עוד יותר, מלבד המחיר השפוי יחסית כעת, הן שכדי ליהנות אין באמת צורך בשמפניה משנת בציר מיוחסת. לטעמי הפרטי הייתה זו השמפניה הטובה בטעימה. כ-220 שקלים

Moet & Chandon Grande Vintage 2000. 50% ענבי שרדונה, 34% פינו מוניה ו-16% פינו נואר בבלנד של שמפניית הווינטג' המבוגרת הזו. מבוגרת, אני כותב, מכיוון שהיא בהחלט מפגינה את גילה, עם טעמי שמרים כבדים עד מאוד, שלא לומר אפילו קצת מכבידים. משהו שמזכיר מאוד טוסט קלוי. זהו טעם קלאסי של כל שמפניה, בגלל התסיסה השנייה המתרחשת כידוע בתוך הבקבוק, אלא שכאן לטעמי הוא מעט אינטנסיבי מדי. 550 שקלים

Moet & Chandon Grande Vintage Rose 2003. 48% פינו נואר, 30% פינו מוניה ו-22% שרדונה בשמפניית הרוזה הוורודה הזו של מואט, מהבציר החם ביותר של המאה שעברה ואחד החמים ביותר בהיסטוריה. למרות החום העז בבציר (יחסית לאזור קר וצפוני כמו מחוז שמפיין כמובן), מצליחה הרוזה של מואט לשמור על רעננות מקסימה ועל ניחוחות תות השדה האלגנטיים והסקסיים שלה. כיף יוקרתי ויקר. 500 שקלים